דווקא אחרי ימים טובים התחילה תקופה קשה
הקושי התחיל עם סדרה של דברים שהלכו ונהייו קיצוניים. מזכירה לכם : אבא בן 87, דמנציה גופפי לוי שאחת הבעיות המסובכות שלה היא שיש בעיה עם רוב כדורי ההרגעה הפסיכיאטריים. התקפי זעם קשים עם אלימות פיזית בעיקר בלילות, בלבול וירידה קוגניטיבית קשה ביותר, הזיות, סחרחורות, בחילות קשות, עצירות קשה וסירוב לאכול ולקחת תרופות. לעתים מודע למצבו ואז מבקש למות ואומר שלא יאכל, בכוונה כדי לסיים את חייו. אחרי כשבועיים כאלה (שלרופא קופ"ח לא היה מה להציע) אשפזנו אותו בבי"ח. עשו קצת קוסמטיקה שזה לסדר קצת את היציאות, לתת קצת נוזלים ויותר הרגעה. החלטנו שאי אפשר יותר בבית, אמא מתפרקת, המטפלים חוטפים מכות, גם אנחנו. ואנחנו (אני ואחותי) מבלות אצלם ברוטציה.מצאנו מקום נפלא, יותר טוב מזה לא יכול להיות. המטפלים עדיין מלווים אותו שם ואנחנו מגיעים ברוב שעות היום. אבל ההתנגדות שלו קשה. גם ההשתוללויות ממשיכות, גם אין ממש במה להרגיע אותו מבחינת כדורים, ההזיות והפראנויוה ממשיכה בגלים. ברגעים שנשמע צלול מבקש לצאת, דורש בתוקף, מטלפן לאמא (שלא עומדת בזה) או לנו שנבוא לקחת אותו ויש לו טיעונים ונשמע שקול דעת, חוץ מלהבין שבמצבו הוא צריך השגחה של 24 שעות. הוא סובל גם מאפילפסיה אז אנחנו אומרים לו שהוא לא מאוזן ויש התקפים קשים והוא נמצא רק לשיקום. את ההסברים שלנו הוא לא מקבל. התייעצנו עם קשת רחבה של יועצים ומומחים וכולם אומרים שחבל על האנרגיה בלהסביר לו כי הכל בא מהמחלה.
אז מה עושים? מה עוד אפשר לעשות חוץ מלמשוך זמן בשקרים, להרוויח עוד שעה של שקט? איך עומדים בהאשמות שלו, בסחטנות הרגשית, ברגשי האשמה שלנו? יעצו לנו למשל לא לענות לו לעניין היציאה משם ולהסיח את דעתו. ומה עושים אם אי אפשר להסיח את דעתו בכלום (ממש כלום) כי הוא חוזר על הדברים בלי סוף (ולפעמים אפילו נשמע הגיוני). אז אמרו לנו לבוא פחות ולתת לצוות לטפל...
הוא נמצא בסבל רגשי נוראי. היה עדיף כבר שלא יהיה מודע למצבו, גם במחיר שלא יזהה אותנו, ויהיה באיזה לימבו ללא זמן ומקום.
מתנצלת על ההודעה הארוכה והכבדה.
הקושי התחיל עם סדרה של דברים שהלכו ונהייו קיצוניים. מזכירה לכם : אבא בן 87, דמנציה גופפי לוי שאחת הבעיות המסובכות שלה היא שיש בעיה עם רוב כדורי ההרגעה הפסיכיאטריים. התקפי זעם קשים עם אלימות פיזית בעיקר בלילות, בלבול וירידה קוגניטיבית קשה ביותר, הזיות, סחרחורות, בחילות קשות, עצירות קשה וסירוב לאכול ולקחת תרופות. לעתים מודע למצבו ואז מבקש למות ואומר שלא יאכל, בכוונה כדי לסיים את חייו. אחרי כשבועיים כאלה (שלרופא קופ"ח לא היה מה להציע) אשפזנו אותו בבי"ח. עשו קצת קוסמטיקה שזה לסדר קצת את היציאות, לתת קצת נוזלים ויותר הרגעה. החלטנו שאי אפשר יותר בבית, אמא מתפרקת, המטפלים חוטפים מכות, גם אנחנו. ואנחנו (אני ואחותי) מבלות אצלם ברוטציה.מצאנו מקום נפלא, יותר טוב מזה לא יכול להיות. המטפלים עדיין מלווים אותו שם ואנחנו מגיעים ברוב שעות היום. אבל ההתנגדות שלו קשה. גם ההשתוללויות ממשיכות, גם אין ממש במה להרגיע אותו מבחינת כדורים, ההזיות והפראנויוה ממשיכה בגלים. ברגעים שנשמע צלול מבקש לצאת, דורש בתוקף, מטלפן לאמא (שלא עומדת בזה) או לנו שנבוא לקחת אותו ויש לו טיעונים ונשמע שקול דעת, חוץ מלהבין שבמצבו הוא צריך השגחה של 24 שעות. הוא סובל גם מאפילפסיה אז אנחנו אומרים לו שהוא לא מאוזן ויש התקפים קשים והוא נמצא רק לשיקום. את ההסברים שלנו הוא לא מקבל. התייעצנו עם קשת רחבה של יועצים ומומחים וכולם אומרים שחבל על האנרגיה בלהסביר לו כי הכל בא מהמחלה.
אז מה עושים? מה עוד אפשר לעשות חוץ מלמשוך זמן בשקרים, להרוויח עוד שעה של שקט? איך עומדים בהאשמות שלו, בסחטנות הרגשית, ברגשי האשמה שלנו? יעצו לנו למשל לא לענות לו לעניין היציאה משם ולהסיח את דעתו. ומה עושים אם אי אפשר להסיח את דעתו בכלום (ממש כלום) כי הוא חוזר על הדברים בלי סוף (ולפעמים אפילו נשמע הגיוני). אז אמרו לנו לבוא פחות ולתת לצוות לטפל...
הוא נמצא בסבל רגשי נוראי. היה עדיף כבר שלא יהיה מודע למצבו, גם במחיר שלא יזהה אותנו, ויהיה באיזה לימבו ללא זמן ומקום.
מתנצלת על ההודעה הארוכה והכבדה.