איןאריותכאלה
New member
דווקא כל הזמן (אבל *כל* הזמן)
הקטנה שלי (אוטוטו 4) ילדה עצמאית מאד ועקשנית כהוגן. בזמן האחרון כל דבר - כל דבר - היא עושה דווקא. מקשקשת על הרצפה, מסרבת להתלבש/לנעול נעליים/לאסוף את הפאזל/להיכנס למקלחת/לצאת מהמקלחת ולפעמים היא גם מרביצה לאחים שלה.
כשהיא נלקחת לעונש בחדר (וזה קורה הרבה) היא צורחת את נשמתה ומתחננת שיוותרו לה. ובכלל היא צורחת הרבה כשדברים לא מתנהלים לשביעות רצונה.
אתמול בערב לא נתנה לגדולים לשמוע סיפור. כל הזמן הרעישה, זמזמה, הסתובבה, דיברה ולא אפשרה להקריא בנחת. רק אחרי כמה איומים, ואחרי שלקחתי אותה לעונש בחדר אחר, היא הצליחה להירגע ויכולנו לשמוע את סוף הסיפור בנחת (למגינת לבם של האחים הגדולים).
הערב אספר את הסיפור בסלון והיא תוכל לצייר או לעשות משהו אחר בזמן הזה, וניכנס למיטות רק אחר כך.
אבל מתלבטת איך לטפל בהתנגדות הקבועה שלה לכל דבר. מצד אחד אני לא רוצה לגדל ילדה צייתנית מתוך פחד. מצד שני - אני לא יכולה להקדיש כל כך הרבה זמן לויכוחים איתה. הדיבורים לא עוזרים. אנחנו מסכמות משהו בינינו וברגע האמת היא לא מסכימה. הרבה פעמים מעמידה פנים שהיא לא שומעת אותי בכלל (למשל אם זרקה את כל הטושים על הרצפה וצריך להרים את כולם). האחים שלה לפעמים מגוננים עליה, גם כי הם לא רוצים את הסבל שלה, גם כי הם רוצים זמן נעים עבור עצמם, ונניח אוספים את הטושים במקומה.
אנחנו מדברות הרבה ומתחבקות, היא קולעת לי צמות ועוזרת לי לבשל ושוכבת עלי עם השמיכי. אבל בכ"ז כשאני עם ארבעתם, אני מניחה שהיא לא מצליחה לקבל את מלוא תשומת הלב שהיא מחפשת. זה קורה המון גם כששנינו בבית, פשוט אז בד"כ בעלי איתה ואני עם האחרים, ואז קל יותר. כשהיא מאד מתעקשת אם לא מוותרים לה הדרך היחידה היא ללכת ראש בראש עד שהיא בוכה נורא / צורחת נורא, ורק אחרי שהדרמה מגיעה לשיא אפשר להרגיע אותה ולהמשיך בשגרה. נורא מעייף.
אשמח לעצות איך להיחלץ מהלופ השלילי הזה.
הקטנה שלי (אוטוטו 4) ילדה עצמאית מאד ועקשנית כהוגן. בזמן האחרון כל דבר - כל דבר - היא עושה דווקא. מקשקשת על הרצפה, מסרבת להתלבש/לנעול נעליים/לאסוף את הפאזל/להיכנס למקלחת/לצאת מהמקלחת ולפעמים היא גם מרביצה לאחים שלה.
כשהיא נלקחת לעונש בחדר (וזה קורה הרבה) היא צורחת את נשמתה ומתחננת שיוותרו לה. ובכלל היא צורחת הרבה כשדברים לא מתנהלים לשביעות רצונה.
אתמול בערב לא נתנה לגדולים לשמוע סיפור. כל הזמן הרעישה, זמזמה, הסתובבה, דיברה ולא אפשרה להקריא בנחת. רק אחרי כמה איומים, ואחרי שלקחתי אותה לעונש בחדר אחר, היא הצליחה להירגע ויכולנו לשמוע את סוף הסיפור בנחת (למגינת לבם של האחים הגדולים).
הערב אספר את הסיפור בסלון והיא תוכל לצייר או לעשות משהו אחר בזמן הזה, וניכנס למיטות רק אחר כך.
אבל מתלבטת איך לטפל בהתנגדות הקבועה שלה לכל דבר. מצד אחד אני לא רוצה לגדל ילדה צייתנית מתוך פחד. מצד שני - אני לא יכולה להקדיש כל כך הרבה זמן לויכוחים איתה. הדיבורים לא עוזרים. אנחנו מסכמות משהו בינינו וברגע האמת היא לא מסכימה. הרבה פעמים מעמידה פנים שהיא לא שומעת אותי בכלל (למשל אם זרקה את כל הטושים על הרצפה וצריך להרים את כולם). האחים שלה לפעמים מגוננים עליה, גם כי הם לא רוצים את הסבל שלה, גם כי הם רוצים זמן נעים עבור עצמם, ונניח אוספים את הטושים במקומה.
אנחנו מדברות הרבה ומתחבקות, היא קולעת לי צמות ועוזרת לי לבשל ושוכבת עלי עם השמיכי. אבל בכ"ז כשאני עם ארבעתם, אני מניחה שהיא לא מצליחה לקבל את מלוא תשומת הלב שהיא מחפשת. זה קורה המון גם כששנינו בבית, פשוט אז בד"כ בעלי איתה ואני עם האחרים, ואז קל יותר. כשהיא מאד מתעקשת אם לא מוותרים לה הדרך היחידה היא ללכת ראש בראש עד שהיא בוכה נורא / צורחת נורא, ורק אחרי שהדרמה מגיעה לשיא אפשר להרגיע אותה ולהמשיך בשגרה. נורא מעייף.
אשמח לעצות איך להיחלץ מהלופ השלילי הזה.