דויד גרוסמן- שתהי לי הסכין. ציטוטים שנוגעים
הספר הזה באמת נוגע..תמיד שמעתי שהוא חותך וקורע מבפנים. ועכשיו התחלתי לקרוא אותו שוב אחרי שפעם קודמת עזבתי אותו באמצע ולא הצלחתי להבין דברים. ועכשיו בכלל הוא מדבר אלי. הנה כמה ציטוטים שנגעו בי וקצת הסבר אליהם. "אבל אם זאת את שראיתי שם, שחיבקת את עצמך והיה לך חיוך קצת שבור, אני חושב שתביני." (זה נוגע המון. יאיר שמחפש מישהו שיבין ,שיגע בו. ופתאום רואה את מרים, הבחורה הזו, עם מלא ילדים לידה שקוראים לה המורה...והיא אי שם. מחבקת את עצמה. עם חיוך קצת שבור. נורא מזכיר לי אותי. אני לא יודעת איך לחבק אותי..אבל החיוך הזה..ואני חושב שתביני גורמים לי לצביטה בלב.) "אבל תשמעי, קראתי פעם רעיון חז"לי, שיש בגוף עצם אחת קטנה, למעלה בקצה עמוד השדרה, לוז שמה, שאי אפשר להכחיד אותה, והיא לא מתפוררת אחרי המוות ולא נשרפת באש, וממנה יתחילו לברוא את האדם מחדש בתחיית המתים. ואז היה לי משחק קטן- הייתי מנסה לנחש מה הלוז אצל אנשים שהכרתי, מה הדבר האחרון שיישאר מהם, הלא- ניתן להכחדה, ושממנו הם יבראו מחדש. וכמובן שחיפשתי גם מה הלוז שלי, אבל שום רעיון לא עמד בכל התנאים, ואחר כך הפסקתי לשאול ולחפש, הלוז שלי הוכרז כנעדר, עד שראיתי אותך בחצר בית- הספר, ופתאום המחשבה ההיא התעוררה מהמתים, ויחד איתה עלתה בדעתי המחשבה המטורפת והמתוקה, שאולי הלוז שלי בכלל לא נמצא בי אלא באדם אחר?" (בלי מילים) "משהו בכתיבה שלך הזכיר לי שפעם חשבתי ללמדאת הבן שלי שפה פרטית.לבודד אותו בכוונה תחילה מהעולם המדבר ולשקר לו מלידה, כל שיאמין אך ורק לשפה שאני אתן לו. ושהיא תהיה שפה ח ו מ ל ת. אני מתכוון- ללכת איתו יד ביד ולקרוא לכל מה שהוא רואה בשמות שיחסכו ממנו את כאבי הלב. שהוא לא יוכל בכלל להבין שיש למשל מלחמה, ושאנשים הורגים, ושהאדום הזה הוא דם. רעיון קצת שחוק, אני יודע, אבל אהבתי לדמות איך הוא חוצה את החיים בחיוך תם ובוטח, הילד המואר הראשון." (טוב זה נגע המון המון המון המון. להיות ילד המואר הראשון.. בלי העצב הזה והכאב, להצליח לראות את הטוב ולא לראות את כל הכאב והאכזריות שבבני האדם. זה מזכיר לי את הבועה שלי. שאני מנסה לראות שכולם טובים. אז פה האבא רוצה למנוע ממנו את הכאב. להראות לו את הטוב. להסתיר ממנו את הרוע שבחיים. ולהחזיק אותו חזק ושיהיה הילד המואר הראשון עם העיינים שמחייכות) " את יודעת שיש ציפור כזאת פרפור? אם נוגעים בה נגיעה אחת קלה בחזה, הלב שלה מפסיק לפעום והיא מתה. עם הציפור הזאת אסור לעשות אף תנועה לא נכונה. כי כל טעות קטנה שולחת הדף קל ללב שלה והוא פשוט מספיק לפעום." (זה נוגע. שנוגעים בה במקום הזה. שפוגעים אולי.היא מפסיקה לפעום והיא מתה,ברגע אחד לוקחים לה את כל החיים את כל התקווה. את כל מה שהיא בנתה ושמים לזה סוף.) "אם זה ככה, אם באמת את מרגישה את עצמך בסוגריים- תני לפחות גם לי להידחק לתוכם, ושכל העולם יישאר בחוץ. שהעולם יהיה רק הגורם שמחוץ לסוגריים, שיכפיל אותנו בפנים". (לחבק ולא לעזוב) "אבל העניין הוא שהילד יודע משהו לפני כולם, לפני הוריו ולפני רופאיו, ואפילו לפני עצמו, מין ידיעה פנימית אילמת יש לו, והוא מ צ ט י י ד בשוקולד לקראת המסע הארוך והקר שמחכה לו- הורדתי את החפיסות מהמדף והוא רץ לדרכו בשימחה. " (זה נוגע שאנחנו לפני מסע ארוך וקשה שמחכה לנו, מין מלחמה כזאת שצריך לנצח. אז ממלאים את עצמנו בדברים טובים ושמחים שיעודדו אותנו לשעת מצוקה. וזה נוגע שהילד הקטן הזה אוסף לו הרבה שוקולד שיהיה לו מתוק בלב. שיעזור ויתן לו כוח לנצח את המחלה הקשה. ) סתם זה נגע ורציתי לשתף..
הספר הזה באמת נוגע..תמיד שמעתי שהוא חותך וקורע מבפנים. ועכשיו התחלתי לקרוא אותו שוב אחרי שפעם קודמת עזבתי אותו באמצע ולא הצלחתי להבין דברים. ועכשיו בכלל הוא מדבר אלי. הנה כמה ציטוטים שנגעו בי וקצת הסבר אליהם. "אבל אם זאת את שראיתי שם, שחיבקת את עצמך והיה לך חיוך קצת שבור, אני חושב שתביני." (זה נוגע המון. יאיר שמחפש מישהו שיבין ,שיגע בו. ופתאום רואה את מרים, הבחורה הזו, עם מלא ילדים לידה שקוראים לה המורה...והיא אי שם. מחבקת את עצמה. עם חיוך קצת שבור. נורא מזכיר לי אותי. אני לא יודעת איך לחבק אותי..אבל החיוך הזה..ואני חושב שתביני גורמים לי לצביטה בלב.) "אבל תשמעי, קראתי פעם רעיון חז"לי, שיש בגוף עצם אחת קטנה, למעלה בקצה עמוד השדרה, לוז שמה, שאי אפשר להכחיד אותה, והיא לא מתפוררת אחרי המוות ולא נשרפת באש, וממנה יתחילו לברוא את האדם מחדש בתחיית המתים. ואז היה לי משחק קטן- הייתי מנסה לנחש מה הלוז אצל אנשים שהכרתי, מה הדבר האחרון שיישאר מהם, הלא- ניתן להכחדה, ושממנו הם יבראו מחדש. וכמובן שחיפשתי גם מה הלוז שלי, אבל שום רעיון לא עמד בכל התנאים, ואחר כך הפסקתי לשאול ולחפש, הלוז שלי הוכרז כנעדר, עד שראיתי אותך בחצר בית- הספר, ופתאום המחשבה ההיא התעוררה מהמתים, ויחד איתה עלתה בדעתי המחשבה המטורפת והמתוקה, שאולי הלוז שלי בכלל לא נמצא בי אלא באדם אחר?" (בלי מילים) "משהו בכתיבה שלך הזכיר לי שפעם חשבתי ללמדאת הבן שלי שפה פרטית.לבודד אותו בכוונה תחילה מהעולם המדבר ולשקר לו מלידה, כל שיאמין אך ורק לשפה שאני אתן לו. ושהיא תהיה שפה ח ו מ ל ת. אני מתכוון- ללכת איתו יד ביד ולקרוא לכל מה שהוא רואה בשמות שיחסכו ממנו את כאבי הלב. שהוא לא יוכל בכלל להבין שיש למשל מלחמה, ושאנשים הורגים, ושהאדום הזה הוא דם. רעיון קצת שחוק, אני יודע, אבל אהבתי לדמות איך הוא חוצה את החיים בחיוך תם ובוטח, הילד המואר הראשון." (טוב זה נגע המון המון המון המון. להיות ילד המואר הראשון.. בלי העצב הזה והכאב, להצליח לראות את הטוב ולא לראות את כל הכאב והאכזריות שבבני האדם. זה מזכיר לי את הבועה שלי. שאני מנסה לראות שכולם טובים. אז פה האבא רוצה למנוע ממנו את הכאב. להראות לו את הטוב. להסתיר ממנו את הרוע שבחיים. ולהחזיק אותו חזק ושיהיה הילד המואר הראשון עם העיינים שמחייכות) " את יודעת שיש ציפור כזאת פרפור? אם נוגעים בה נגיעה אחת קלה בחזה, הלב שלה מפסיק לפעום והיא מתה. עם הציפור הזאת אסור לעשות אף תנועה לא נכונה. כי כל טעות קטנה שולחת הדף קל ללב שלה והוא פשוט מספיק לפעום." (זה נוגע. שנוגעים בה במקום הזה. שפוגעים אולי.היא מפסיקה לפעום והיא מתה,ברגע אחד לוקחים לה את כל החיים את כל התקווה. את כל מה שהיא בנתה ושמים לזה סוף.) "אם זה ככה, אם באמת את מרגישה את עצמך בסוגריים- תני לפחות גם לי להידחק לתוכם, ושכל העולם יישאר בחוץ. שהעולם יהיה רק הגורם שמחוץ לסוגריים, שיכפיל אותנו בפנים". (לחבק ולא לעזוב) "אבל העניין הוא שהילד יודע משהו לפני כולם, לפני הוריו ולפני רופאיו, ואפילו לפני עצמו, מין ידיעה פנימית אילמת יש לו, והוא מ צ ט י י ד בשוקולד לקראת המסע הארוך והקר שמחכה לו- הורדתי את החפיסות מהמדף והוא רץ לדרכו בשימחה. " (זה נוגע שאנחנו לפני מסע ארוך וקשה שמחכה לנו, מין מלחמה כזאת שצריך לנצח. אז ממלאים את עצמנו בדברים טובים ושמחים שיעודדו אותנו לשעת מצוקה. וזה נוגע שהילד הקטן הזה אוסף לו הרבה שוקולד שיהיה לו מתוק בלב. שיעזור ויתן לו כוח לנצח את המחלה הקשה. ) סתם זה נגע ורציתי לשתף..
