דור שלישי לשגרה
"אמא! אמא!" קולו המבוהל של ילדה, גרם ליעל להניח את הכלים אשר שטפה, לנגב בחיפזון את ידיה ולרוץ לחדר המגורים, משם כבר נישמע בבירור קול רם של בכי. "מה חמודי?" מה קרה?" שאלה בדאגה, יורדת על ברכיה מול גופו הרועד של בנה. "אמא, תראי , תראי !" בכה הילד. היא ליטפה ברכות את כתפיו הרועדות והרימה את עיניה למסך הטלוויזיה, מנסה להבין מה הבהיל כל כך את הפעוט. הערוץ היה ערוץ שש, ערוץ הילדים. היא צפתה כמה שניות בשידור ואז משכה בכתפיה ורכנה שוב מעל בנה. "חמודי, תירגע, זה בסדר" אמרה. "אבל האיש אמר שהיה..." יעל זרקה עוד מבט לעבר המסך, וסוף סוף הבינה מה דיכא את בנה. "אה…זה", היא חייכה ובלגנה באהבה את שיערו. מושכת את בנה קלות היא הרימה אותו לידיה. "מתוק, אתה לא צריך להיבהל מזה, זה בסדר, זה קורה כל הזמן" הילד ניצמד לאמו, מחבק את צווארה וקובר את פניו הלחים מדמעות בחולצתה. "באמת?" שאל, קולו עמום דרך הבד. "כן, כמובן, מתוקי" היא קמה בעדינות, מחבקת את אוצרה היקר. "זה קורה כל הזמן, עוד מימי סבתא שלך. לא צריך להיבהל מזה, פשוט מעבירים תחנה". הילד כבר הפסיק לבכות, אבל עדיין ניצמד הכל כוחו לאמו. יעל נאנחה ונשקה על מצחו. "בוא, אני אכין לך שוקו חם, זה יעודד אותך, נכון?" היא חיכה, מרגישה איך ראשו נד לאישור. מנשקת שוב על מצחו ונושאת אותו, היא פנתה לעבר המטבח. מאחוריה על מסך הטלוויזיה, השדרן האדיש המשיך לשדר בקול רגוע על רקע תמונות הדמים ממקום הפיגוע. ( 21/10/2002 פיגוע בצומת כרכור. אם לא נבכה אז לפחות שלא נשכח
)
"אמא! אמא!" קולו המבוהל של ילדה, גרם ליעל להניח את הכלים אשר שטפה, לנגב בחיפזון את ידיה ולרוץ לחדר המגורים, משם כבר נישמע בבירור קול רם של בכי. "מה חמודי?" מה קרה?" שאלה בדאגה, יורדת על ברכיה מול גופו הרועד של בנה. "אמא, תראי , תראי !" בכה הילד. היא ליטפה ברכות את כתפיו הרועדות והרימה את עיניה למסך הטלוויזיה, מנסה להבין מה הבהיל כל כך את הפעוט. הערוץ היה ערוץ שש, ערוץ הילדים. היא צפתה כמה שניות בשידור ואז משכה בכתפיה ורכנה שוב מעל בנה. "חמודי, תירגע, זה בסדר" אמרה. "אבל האיש אמר שהיה..." יעל זרקה עוד מבט לעבר המסך, וסוף סוף הבינה מה דיכא את בנה. "אה…זה", היא חייכה ובלגנה באהבה את שיערו. מושכת את בנה קלות היא הרימה אותו לידיה. "מתוק, אתה לא צריך להיבהל מזה, זה בסדר, זה קורה כל הזמן" הילד ניצמד לאמו, מחבק את צווארה וקובר את פניו הלחים מדמעות בחולצתה. "באמת?" שאל, קולו עמום דרך הבד. "כן, כמובן, מתוקי" היא קמה בעדינות, מחבקת את אוצרה היקר. "זה קורה כל הזמן, עוד מימי סבתא שלך. לא צריך להיבהל מזה, פשוט מעבירים תחנה". הילד כבר הפסיק לבכות, אבל עדיין ניצמד הכל כוחו לאמו. יעל נאנחה ונשקה על מצחו. "בוא, אני אכין לך שוקו חם, זה יעודד אותך, נכון?" היא חיכה, מרגישה איך ראשו נד לאישור. מנשקת שוב על מצחו ונושאת אותו, היא פנתה לעבר המטבח. מאחוריה על מסך הטלוויזיה, השדרן האדיש המשיך לשדר בקול רגוע על רקע תמונות הדמים ממקום הפיגוע. ( 21/10/2002 פיגוע בצומת כרכור. אם לא נבכה אז לפחות שלא נשכח