קצת מידע על ישובי ספר..
ליישובי הספר מקום חשוב בהתיישבות העברית בארץ ישראל. ייעודם וייחודם בולט במיוחד בארצנו כיוון שהם היוו את חוד החנית של ההתיישבות. אומנם ראשוני החלוצים שתקעו יתד בדגניה ובכינרת ואף אלה שקדמו להם. לא תמיד התיישבו בקרבת הגבול הגיאוגרפי של הארץ, אך הם יצרו בעצם נוכחותם הפיסית מעין עמדות קדמיות ושרטטו בכך קווים ארעיים למדינה היהודית שעתידה לקום. בתקופת המנדט הבריטי נאלצו מנהיגי הישוב להבקיע נתיבים בתוך שטחים שהוצאו אל מחוץ לתחום ההתיישבות היהודית. לצורך זה הם נזקקו לטכסיסים ותחבולות כגון קביעת עובדות בשטח ע"י הקמת מבנים תוך לילה. על רקע זה צמחה שיטת "חומה ומגדל". בשנים 1939-1936 הוקמו נקודות רבות בשיטה זו, שניסתה להבטיח ביטחון מירבי לתושבים. מרבית הישובים האלה פוזרו באזורי ספר מרוחקים, בלב אוכלוסייה ערבית עוינת. ניר דוד שבעמק בית שאן הייתה הראשונה ואחריה באו נקודות רבות אחרות. המפורסמת בהם הייתה חניתה שעלתה על הקרקע בשנת 1938, במבצע מזהיר מבחינה ארגונית ונועז מבחינה מדינית. אנשי חניתה התנחלו במערב הגליל בקרבת גבול לבנון, אזור אשר עד לאותה עת לא דרכה בו רגל מתיישב יהודי. כעבור שמונה שנים הופנה המאמץ החלוצי אל מרחבי הנגב השומם שהיה באותם ימים בבחינת ארץ לא נודעת. "הספר הלבן" שהונהג בידי השלטון המנדטורי אסר במפורש קניית אדמות בחבל ארץ זה. ואולם חרף האיסור החמור צצו לפתע, בחודש אוקטובר 1946, אחת עשרה נקודות ירוקות בישימון הצהוב. בזכות 11 קיבוצים אלה (אורים, נירים, שובל, בארי , רביבים, משאבי שדה, משמר הנגב ועוד) הורחב בבת אחת תחומה של ארץ ישראל הנושבת. משקים אלה קבעו למעשה את גבולה הדרומי של הארץ ויצרו מציאות גיאופוליטית חדשה. ספק אם בלעדיהם אפשר היה "לספח" את הנגב לשטחה של מדינת ישראל הריבונית בימי מלחמת השחרור. עם כינונה של ישראל העצמאית התברר, כי גבולותיה הארוכים הנם חשופים ופגיעים במקומות רבים. הספר הישראלי הפך לבעיה חמורה שתבעה פתרונות מידיים. בראשית שנות החמישים נעשו הצעדים הראשונים בכיוון זה. בגליל העליון הוקמו עיירות שאוכלסו בידי עולים שזה מקרוב באו; שלומי, שגב, מרגליות, אבן-מנחם ועוד. שנועדו לסתום פרצות לאורך גבול הצפון ולהגדיל את האוכלוסייה היהודית באזור זה. אזור אחר ששיווע להתיישבות רבת תנופה היה פרוזדור ירושלים. גם כאן הוקמו במהירות יישובי ספר מובהקים כמו מבשרת ציון, מעוז ציון, מטע, אורה, עמינדב, מבוא ביתר ואחרים. שיצרו רצף טריטוריאלי מוצק וגם תרמו לפיתוח חקלאות ההר בקנה מידה משמעותי. בעת ובעונה אחת הועלו על הקרקע מספר ישובים באזור עדולם (בין ירושלים לבין חבל לכיש), שסבל אף הוא מחדירות תכופות של מסתננים כמו גבעת ישעיהו, רוגלית, נוה-מיכאל ואביעזר שחיזקו את עורפה של ירושלים מדרום-מזרח וסייעו להרגעת המצב הביטחוני. אולם עדיין נותרו גזרות רבות ורגישות שבשליטה הישראלית בהן הייתה רופפת למדי. קשה במיוחד היה המצב לאורך גבולה המזרחי של המדינה . בשנת 1961 הוקמה באזור כרוזים (מול חופה הצפוני של הכינרת) היאחזות ספר בשם אלמגור. הייתה זו הראשונה בשרשרת היאחזויות דומות שקמו בזו אחר זו. ישובים אלה היו המשך רעיוני ומעשי ל"מצודת אוסישקין", שהוקמו בשנות ה- 40 בגליל העליון המזרחי וביניהם דן, דפנה וכפר סאלד. תוך שנים מעטות נולדו אחיותיה של אלמגור: מעלה הגלבוע, בירנית בגליל, מבוא מודיעין בחבל מודיעין, צור נתן מול קלקיליה וגרופית בערבה. הקרקעות לישובים הוכשרו ע"י הקרן הקיימת לישראל ואילו להקמת המבנים דאגו הסוכנות היהודית ומשרד השיכון. אי אפשר שלא להכיר בתרומתם הגדולה של היאחזויות אלה (שהפכו בינתיים לנקודות קבע), לביטחון השוטף של הגזרות בהן הוקמו. כוחות הביטחון ובמיוחד יחידות משמר הגבול, מצאו בהן משענת איתנה והסתייעו בהן רבות בפעולותיהם נגד מסתננים ומחבלים. לצד הישובים החדשים נשאו גם המשקים הותיקים בעול הביטחון הכבד. בעיקר אמורים הדברים לגבי יישובי עמק החולה ועמק הירדן, שעד למלחמת ששת הימים היוו מטרה נוחה להפגזות האויב. חברי שמיר, האון, תל קציר, עין גב, גונן, שער הגולן ואחרים סבלו כמעט עשרים שנה מהתנכלויות הסורים והירדנים. במשקים אלה גדל דור של "ילדי מקלטים", שבילו תכופות את מרבית שעות היממה במקלטים. אי אפשר שלא לציין את מצוקתם של תושבי עיירות הפיתוח – בית שאן וקריית שמונה הסופגים מהלומות ירי ופיגועים מידי שכניהם שמעבר לגבול. ברם למרות ההפגזות הטורדניות שפגעו בנפש וברכוש לא נשברה רוח המתיישבים ורובם המכריע לא נטש את ביתם. לאחר מלחמת ששת הימים שקטה הגזרה שמול הגבול הסורי, והפעילות העוינת הועתקה לאזור הצפון, לאורך הגבול עם לבנון, בשנים האחרונות היינו עדים לפיגועים נוספים ביישובי הספר: רצח התלמידים במעלות, המארב לאוטובוס של ילדי אביבים ירי קטיושות על קריית שמונה ועל מטולה, הפשיטות על קיבוץ שמיר וכפר יובל וכן שורה ארוכה של התנכלויות דומות. עמידתם האיתנה של התושבים מוכיחה שוב, כי יישובי הספר מהווים היום, כבעבר, את חגורת הביטחון של מדינת ישראל.
