יש הרבה...
בפרק א´ בספר בראשית מתווה הבורא את התזונה המומלצת לברואיו. לאדם הוא אומר: "הנה נתתי לכם את כל עשב זורע זרע, אשר על פני הארץ, ואת כל העץ אשר בו פרי עץ זורע זרע, לכם יהיה לאכלה" (שם, פס´ 29). לבעלי חיים הוא מציע "...את כל ירק עשב לאכלה" (שם, פס´ 30). (3, 7). דעה מקובלת ביהדות היא, שעשרה דורות ראשונים היו צמחונים, ורק לאחר חטאי דור המבול התיר האל לאנושות לאכול בשר. בגמרא נאמר (סנהדרין נט ע"ב): "אמר רב יהודה אמר רב: אדם הראשון לא הותר לו בשר לאכילה, דכתיב ´לכם יהיה לאכלה ולכל חית הארץ´ (בראשית א´ 29-30) – ולא חית הארץ לכם. וכשבאו בני נח התיר להם, שנאמר ´כירק עשב נתתי לכם את כל´ (בראשית ט´, 3)". (5) חשוב לציין, שעם ההיתר לאכול בשר, ניתן מיד איסור על אכילת דם (7): "אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו" (בראשית ט´, 4); "רק את דמו לא תאכל על הארץ תשפכנו כמים" (דברים ט"ו, 23). לפי הרמב"ם, "... הדם והנבלה קשים לעיכול ותזונתן רעה...." לכן מקורו של האיסור בריאותי בעיקרו. (2) סיבה נוספת שמעלים פרשנים אחרים היא, ששתיית דם מעידה על אכזריות, והתורה מרחיקה את האדם מצורות התנהגות שעלולות להשפיע לכוון אלים. וכן הקבלה לשתיית הדם של עובדי עבודה זרה כחלק מהפולחן. עד ימים אלה קיימים שבטים באפריקה הנוהגים לשתות דם באופן פולחני (שבט המאסאי בקניה) והתורה מרחיקה את בני ישראל מעבודת אלילים. ר´ יוסף אלבו מבאר את ההיתר שניתן בדיעבד לאכילת בשר בכך ש"לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע, כמו שהתיר להם יפת תואר על זה הדרך". את דעתו על אכילת בשר הוא מביע במילים חריפות: "מלבד מה שיש בהריגת בעלי החיים אכזריות חמה ושטף אף ולימוד תכונה רעה אל האדם לשפוך דם חינם, עוד יוליד אכילת בשר קצת בעלי חיים עובי ועכירות ואטימות בנפש". בדומה לכך, מסביר דון יצחק אברבנאל בפירושו לפסוק "ויאמר ה´ אל משה – הנני ממטיר לכם לחם מן השמים ויצא העם ולקטו דבר יום ביומו למען אנסֶנו הילך בתורתי אם לא" (שמות ט"ז, 4) מדוע סיפק ה´ לבני ישראל במדבר "לחם" ולא בשר: "אמר הקב"ה למשה: הנה עניין הבשר אינו מזון הכרחי והוא שאלת זוללות ומלוי מעים ותאווה גוברת. גם שהבשר מוליד באדם דם זדוני ואכזרי. ומפני זה תמצא שהחיות והעופות הטורפות אוכלות הבשר הם אכזריות ורעות. אבל הצאן והבקר תרנגולים תורים ובני יונה שמתפרנסים מעשב השדה אין בהם אכזריות ולא רשע, ולכן יעד הנביא שבזמן הגאולה העתידה ´... ואריה כבקר יאכל תבן´ (ישעיהו י"א, 7). וביאר הסיבה בזה באמרו ´לא ירעו ולא ישחיתו...´ (שם, פס´ 9). הנה מפני זה לא אמר הקב"ה למשה שיתן לישראל בשר, כי אם לחם, שהוא מזון נאות והכרחי למזג האדם" (5) ממצאים ארכיאולוגיים מצביעים על כך, כי אכן התרחש באיזורנו אסון טבע, הנקרא בתורה "מבול", בערך בשנת 4000 לפני הספירה. אם כן, הגיוני לחשוב, כי לאחר אסון כזה נותרו מעט מאד, אם בכלל, מקורות מזון מן הצומח, ולא נותרה ברירה אלא לצרוך מזון מן החי. זהו גם הסברו של דון יצחק אברבנאל להיתר אכילת הבשר שניתן לאחר המבול. התלמוד מעדיף את אכילת הצומח על פני אכילה מן החי: "מארת (קללת) ה´ בבית רשע זה, פקח בן רמליהו, שהיה אוכל מ´ (ארבעים) סאה גוזלת (כנראה פרגית) בקינוח סעודה. ונווה צדיקים יבורך חזקיה מלך יהודה, שהיה אוכל ליטרא ירק בסעודה" (סנהדרין צד ע"ב). הספר "חזון הצמחונות והשלום מבחינה תורנית" הוא אסופת מאמרים פרי עטו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל, הרב האשכנזי הראשי בפלשתינה של תקופת המנדט הבריטי. עילוי בתורה, שנהג צמחונות מגיל עשר (חי 1865 - 1935). האסופה מהוה דיון מעמיק בסוגיית הצמחונות והיחס הנאות כלפי בעלי חיים. בחלק ד´ בספר, תחת הכותרת "בשר תאווה", הוא כותב בפירוש לדברים י"ב, פסוק כ´: "כל זמן שמוסריותך הפנימית לא תקוץ באכילת בשר בעלי חיים, מפני הגועל המוסרי שיש בו, הלא אז לא תאווה נפשך לאכול בשר, ולא תאכל..." בחלק ב´, תחת הכותרת "לא הותר בשר לאדם הראשון", כותב הרב קוק: "אין ספק שהרדייה האמורה בתורה, ´ורדו בדגת הים ובעוף השמיים ובכל חיה הרומשת על הארץ´ (בראשית א´ פס´ כ"ח) איננה מכוונת לרדייה של מושל עריץ, המתעמר בעמו ובעבדיו, רק כדי להפיק חפצו הפרטי ושרירות לבו. חלילה לחוק עבדות מכוער כזה שיהיה חתום בחותם נצחי בעולמו של ד´, הטוב לכל, ´ורחמיו על כל מעשיו´ (תהילים קמ"ה פס´ ט´), שאמר ´עולם חסד יבנה´ (תהילים פ"ט פס´ ג´)". (3) במדבר המזון הצמחוני, המן, היה המזון המועדף "והמן כזרע גד הוא..." (במדבר י"א, 7) ששמר את בני ישראל בבריאות טובה 40 שנה במדבר. כשביקשו העם בשר סיפק אותו אלהים בחוסר רצון כשליו, אולם כתוצאה מאכילתו פרצה מגיפה גדולה ורבים מתו כתוצאה מאכילתו "... ויגז שלוים מן הים ויטוש על המחנה כדרך יום כה וכדרך יום כה סביבות המחנה, וכאמתיים על פני הארץ. ויקם העם כל היום ההוא וכל הלילה... ויאספו את השלו... וישטחו להם שטוח סביבות המחנה. הבשר עודנו בין שיניהם טרם יכרת ואף ה´ חרה בעם ויך ה´ בעם מכה רבה מאוד. ויקרא את שם המקום ההוא קברות התאוה כי שם קברו העם את המתאוים" (במדבר י"א, 31-34) (7). ביהדות איסורי אכילה רבים, שחלק ניכר מהם קשורים לאכילת בשר. לפי ההלכה, רב החיות בעולמנו אסור באכילה. איסורים אלה מפחיתים ומצמצמים את התאווה לבשר ואת הרצון להשיגו. באופן דומה, פועל החיוב לשחוט את בעלי החיים המותרים באכילה, שחיטה המתבצעת באמצעות סכין חדה ועל פי דינים מוגדרים, המונעים את הריגת בעל החיים בשדה כדרך הציידים. (1)
