דיאטה
כשכולם שואלים אני אומרת דיאטה, וכשכולם מתפלאים אני מוסיפה בריאותית. אז מה אם עברו כבר שבע שנים מאז. או יותר נכון שש שנים, עשרה חודשים ושלושה ימים, ותוך כדי שאני כותבת את השורות האלה השעון כבר מראה על חצות, אז אתם יכולים לשנות לארבעה. אבל היי, אתם יודעים, מי באמת סופר? --- הם ביחד כבר שלוש שנים, זוג צעיר ויפה, כזה שכולם תמיד מקנאים בו, ואולי אפילו קצת שונאים אותו. הם השיגו את הסוג הנדיר ביותר, המשובח ביותר והיפה ביותר של האהבה. הסוג הזה שמשכיח את כל העבר, זה שלא מחכה עד שהגלמים שבבטן יהפכו לפרפרים, אלא מלכתחילה גונב בתמימות פרפרים בוגרים עם כנפיים מדגדגות. הוא בחור גבוה עם עיניים כחולות ושיער שחור, עבר כחמישית מחייו ונמצא כעת על הגבול הדק המפריד בין גבר לנער. הגבול ההוא שמפריד בין התמימות למציאות, בין הילדות לבגרות, בין ישראל ללבנון. הוא מהלך שם במדי חאקי ארוכים, עם קסדה לראשו ורובה אם 4 תלוי על גבו, יחד עם תיק ששוקל כמעט כפול ממנו. הוא הולך בשקט עם ענף דק הנמצא בין שיניו, הולך ומתלבט מה יותר מעיק, החום, או אולי הגעגוע.. היא נערה יפה, עיניים חומות מלוכסנות, בוהקות ועמוקות יותר מכל אחת אחרת. ילדה קטנה עם חלומות גדולים. היא רוצה להיות מדענית, או אולי עורכת דין, היא עוד לא ממש החליטה. היא נמצאת בשנה האחרונה של התקופה הראשונה בחייה, נמצאת שם וחושבת, לפעמים גם קצת כותבת, בעיקר עליו.. -- משהו ממני מת אז. משהו מת, ולצערי אי אפשר להחזיר את המתים לחיים. אי אפשר להעיר אותי לחיים. כולם בטוחים שהכל בסדר, שאני שמחה כרגיל, ובהתחשב בעובדה שגם אני מנסה לשכנע את עצמי בכך, אני ממש לא מאשימה אותם. אז אני מקשיבה להם, ואולי גם קצת לעצמי. אני מנסה להיות שמחה, אני באמת מנסה. הבעיה היחידה היא שנראה לי שאני כבר לא זוכרת מה זאת שמחה באמת, אני מנסה להיות משהו שאני מכירה רק מזיכרונות רחוקים, בתקווה שזה יצליח. ואם זה מצליח? אני לא בטוחה.. אבל אני לא מרשה לעצמי להתפרק. לא מרשה לעצמי לבכות. ובגלל זה, אני דואגת להוריד כל יום דמעה, דמעה אחת בדיוק. דמעה אחת יותר מדי, או פחות מדי. טיפה אחת מלוחה מים הכאב העצום שמסתתר בתוכי. -- שישי שבת בבית. תודה לאל. סופסוף הוא קיבל קצת חופש ויש לו זמן ללכת לראות אותה. הוא החליט להפתיע אותה, אז הוא הגיע אליה הביתה בלי להודיע. הוא דופק בדלת, חייל עייף על מדים בלויים, מקווה שהיא תפתח לו. ואכן, היא פתחה. והיא עומדת שם עם יד על הדלת, יפה מתמיד. לקחה לה שניה להבין אבל כשזו תמה היא פלטה צעקת שמחה והחיוך המקסים שלה שהוא כל כך התגעגע אליו הכה בליבו בחדות מבורכת. הוא לא יודע כמה זמן הם התחבקו שם, אולי דקה, אולי חמש, אבל הוא רק יודע שהוא מצא שם את האושר, שוב. לפתע הוא החליט לקטוע את החיבוק היפה שלהם, הוא רצה לראות אותה, הוא רצה להסתכל עוד פעם על אהבת חייו. הוא שם ידיו על לחייה, מזיז בתנועות עדינות את השיער שמכסה את עיניה התמימות, הוא אוהב אותה יותר מכל דבר אחר, זה בטוח. תוך כדי שהוא מסתכל עליה, מתפעם מיופייה כאילו רואה אותו לראשונה, לחייה הפכו ורודות וחיוך נוסף התפשט על פניה. היא תפסה בידו ונשקה על שפתיו. היא לא ידעה כמה זמן הם התנשקו שם, אולי דקה, אולי חמש, אבל היא רק ידעה שהיא מצאה שם את האושר, שוב... -- אבל יש לי תוכנית, שלא תחשבו שלא. עם כל דמעה יורד חלק ממני, או חלק מהחצי שנשאר לי. כל דמעה מוציאה ממני עוד חלק טפל של הגוף, וככה אני לאט לאט נעלמת. לאט לאט נכחדת. זה אמנם תהליך אבולוציוני ארוך, אך בסוף אני אעלם. אני מתה לאט, גוססת כבר במשך, כמה, שבע שנים? כל דמעה היא כמו עוד דקירה, כל דמעה היא כמו עוד כריתה. כל דמעה היא כמו עוד זיכרון. לאחרונה התחלתי גם לשמור את הדמעות. בתוך בקבוקים קטנים עשויים מזהב, ככה שאם התהליך הזה ייקח יותר מדי זמן, אני פשוט אשפוך את הדמעות אל תוך אמבטיה, ואטבע. --- 23.5.2002 יום קרב בלבנון: קצין ושני חיילים נהרגו מספר חוליות מחבלים המתינו לכוחות הצנחנים שנכנסו אתמול בבוקר לכפר עיתא אל-שעב בגזרה המערבית ופתחו לעברם בירי טילים ורקטות. קצין ושני לוחמים נהרגו, 25 נפצעו קל. -- "כשכולם שואלים אני אומרת דיאטה וזהו בעצם הכל אולי יום אחד ימצאו אותי מתה ואז כבר יפסיקו לשאול"... --- 30.3.2008 תושבת העיר, כבת 25 התאבדה אתמול (יום שבת) בתליה. כוחות מד''א שהוזעקו למקום נאלצו לקבוע את מותה. אתמול (יום שבת) בשעות האחר הצהרים המאוחרות הוזעקו כוחות מד''א לפתח-תקווה, לאחר שהתקבלה קריאה על התאבדות. הפרמדיקים שהגיעו למקום גילו אישה, כבת 25, שהתאבדה בתליה והרופא שהוזעק למקום נאלץ לקבוע את מותה. נסיבות ההתאבדות עדיין אינן ברורות.
כשכולם שואלים אני אומרת דיאטה, וכשכולם מתפלאים אני מוסיפה בריאותית. אז מה אם עברו כבר שבע שנים מאז. או יותר נכון שש שנים, עשרה חודשים ושלושה ימים, ותוך כדי שאני כותבת את השורות האלה השעון כבר מראה על חצות, אז אתם יכולים לשנות לארבעה. אבל היי, אתם יודעים, מי באמת סופר? --- הם ביחד כבר שלוש שנים, זוג צעיר ויפה, כזה שכולם תמיד מקנאים בו, ואולי אפילו קצת שונאים אותו. הם השיגו את הסוג הנדיר ביותר, המשובח ביותר והיפה ביותר של האהבה. הסוג הזה שמשכיח את כל העבר, זה שלא מחכה עד שהגלמים שבבטן יהפכו לפרפרים, אלא מלכתחילה גונב בתמימות פרפרים בוגרים עם כנפיים מדגדגות. הוא בחור גבוה עם עיניים כחולות ושיער שחור, עבר כחמישית מחייו ונמצא כעת על הגבול הדק המפריד בין גבר לנער. הגבול ההוא שמפריד בין התמימות למציאות, בין הילדות לבגרות, בין ישראל ללבנון. הוא מהלך שם במדי חאקי ארוכים, עם קסדה לראשו ורובה אם 4 תלוי על גבו, יחד עם תיק ששוקל כמעט כפול ממנו. הוא הולך בשקט עם ענף דק הנמצא בין שיניו, הולך ומתלבט מה יותר מעיק, החום, או אולי הגעגוע.. היא נערה יפה, עיניים חומות מלוכסנות, בוהקות ועמוקות יותר מכל אחת אחרת. ילדה קטנה עם חלומות גדולים. היא רוצה להיות מדענית, או אולי עורכת דין, היא עוד לא ממש החליטה. היא נמצאת בשנה האחרונה של התקופה הראשונה בחייה, נמצאת שם וחושבת, לפעמים גם קצת כותבת, בעיקר עליו.. -- משהו ממני מת אז. משהו מת, ולצערי אי אפשר להחזיר את המתים לחיים. אי אפשר להעיר אותי לחיים. כולם בטוחים שהכל בסדר, שאני שמחה כרגיל, ובהתחשב בעובדה שגם אני מנסה לשכנע את עצמי בכך, אני ממש לא מאשימה אותם. אז אני מקשיבה להם, ואולי גם קצת לעצמי. אני מנסה להיות שמחה, אני באמת מנסה. הבעיה היחידה היא שנראה לי שאני כבר לא זוכרת מה זאת שמחה באמת, אני מנסה להיות משהו שאני מכירה רק מזיכרונות רחוקים, בתקווה שזה יצליח. ואם זה מצליח? אני לא בטוחה.. אבל אני לא מרשה לעצמי להתפרק. לא מרשה לעצמי לבכות. ובגלל זה, אני דואגת להוריד כל יום דמעה, דמעה אחת בדיוק. דמעה אחת יותר מדי, או פחות מדי. טיפה אחת מלוחה מים הכאב העצום שמסתתר בתוכי. -- שישי שבת בבית. תודה לאל. סופסוף הוא קיבל קצת חופש ויש לו זמן ללכת לראות אותה. הוא החליט להפתיע אותה, אז הוא הגיע אליה הביתה בלי להודיע. הוא דופק בדלת, חייל עייף על מדים בלויים, מקווה שהיא תפתח לו. ואכן, היא פתחה. והיא עומדת שם עם יד על הדלת, יפה מתמיד. לקחה לה שניה להבין אבל כשזו תמה היא פלטה צעקת שמחה והחיוך המקסים שלה שהוא כל כך התגעגע אליו הכה בליבו בחדות מבורכת. הוא לא יודע כמה זמן הם התחבקו שם, אולי דקה, אולי חמש, אבל הוא רק יודע שהוא מצא שם את האושר, שוב. לפתע הוא החליט לקטוע את החיבוק היפה שלהם, הוא רצה לראות אותה, הוא רצה להסתכל עוד פעם על אהבת חייו. הוא שם ידיו על לחייה, מזיז בתנועות עדינות את השיער שמכסה את עיניה התמימות, הוא אוהב אותה יותר מכל דבר אחר, זה בטוח. תוך כדי שהוא מסתכל עליה, מתפעם מיופייה כאילו רואה אותו לראשונה, לחייה הפכו ורודות וחיוך נוסף התפשט על פניה. היא תפסה בידו ונשקה על שפתיו. היא לא ידעה כמה זמן הם התנשקו שם, אולי דקה, אולי חמש, אבל היא רק ידעה שהיא מצאה שם את האושר, שוב... -- אבל יש לי תוכנית, שלא תחשבו שלא. עם כל דמעה יורד חלק ממני, או חלק מהחצי שנשאר לי. כל דמעה מוציאה ממני עוד חלק טפל של הגוף, וככה אני לאט לאט נעלמת. לאט לאט נכחדת. זה אמנם תהליך אבולוציוני ארוך, אך בסוף אני אעלם. אני מתה לאט, גוססת כבר במשך, כמה, שבע שנים? כל דמעה היא כמו עוד דקירה, כל דמעה היא כמו עוד כריתה. כל דמעה היא כמו עוד זיכרון. לאחרונה התחלתי גם לשמור את הדמעות. בתוך בקבוקים קטנים עשויים מזהב, ככה שאם התהליך הזה ייקח יותר מדי זמן, אני פשוט אשפוך את הדמעות אל תוך אמבטיה, ואטבע. --- 23.5.2002 יום קרב בלבנון: קצין ושני חיילים נהרגו מספר חוליות מחבלים המתינו לכוחות הצנחנים שנכנסו אתמול בבוקר לכפר עיתא אל-שעב בגזרה המערבית ופתחו לעברם בירי טילים ורקטות. קצין ושני לוחמים נהרגו, 25 נפצעו קל. -- "כשכולם שואלים אני אומרת דיאטה וזהו בעצם הכל אולי יום אחד ימצאו אותי מתה ואז כבר יפסיקו לשאול"... --- 30.3.2008 תושבת העיר, כבת 25 התאבדה אתמול (יום שבת) בתליה. כוחות מד''א שהוזעקו למקום נאלצו לקבוע את מותה. אתמול (יום שבת) בשעות האחר הצהרים המאוחרות הוזעקו כוחות מד''א לפתח-תקווה, לאחר שהתקבלה קריאה על התאבדות. הפרמדיקים שהגיעו למקום גילו אישה, כבת 25, שהתאבדה בתליה והרופא שהוזעק למקום נאלץ לקבוע את מותה. נסיבות ההתאבדות עדיין אינן ברורות.
