להבה ירוקה
New member
דיאלוג פנימי (השתפכות)
מאתמול - לא כ"כ טוב לי. לא משהו רציני. לא משהו שישבור את הרוח, או הנפש. אבל כשלא טוב - אז לא טוב. דוקא יצאתי מן הבית - עם הכלב. מטיילת קצת כמו זומבי. הליכה עושה לי טוב. אוהבת את הבתים של ת"א. אפילו התחיל איתי מישהו. לא אחד שכנראה הייתי רוצה להכיר, אבל אולי. לא פוסלת. אוהבת אנשים חדשים. ואז המשכתי הלאה. אולי קצת יותר מרוצה. האגו קיבל סוכריה. וההורים העדיפו אתמול טיול עם הנכדים, ולא באו לבקר למרות שאמרו שיבואו. כשהתקשר, אבא, אז כבר כעסתי. יש לי תכניות לצהריים. אמרת שתבואו בבוקר, ולא באת, אני לא אחכה כל היום. ולא חיכיתי. למרות שלא היו תכניות. ויצאתי לטייל. עם הכלב. לבד. תמיד לבד. אח"כ הגיעה חברה. היא הייתה החברה הכי טובה שלי. בכל התקופות. הקלות. הקשות. ואז נשטף לה המוח באיזה מקום, ונעלמה. היא שם, אבל האישיות שלה נעלמה. ולא הייתי בטוחה שנעלמה, עד אתמול. אני יושבת מולה. מספרת לה מן הכאב, והעינים עם דמעות. והיא מעבירה נושא. בשניות. כאילו שלא סיפרתי. כאילו שהרגשות שלי שקופים. מדברת על דא והא. כל הרגש שלה, כל היכולת שלה, הכל נשטף באסלה מתוחכמת. ועצוב. כואב. בכיתי. לא עשיתי כלום חוץ מזה. שזה טוב. בלי הרס עצמי. בלי הפניית הכאב למקום אחר. אבל כואב. ואמא מתקשרת הבוקר. לא מבינה כלום. גם כשאני מנסה להסביר, היא מדחיקה. שרק לא יתקלקל לה הבוקר. חלילה. הכל צריך להיות מושלם. בלי כעס. ונמאס לי. אפילו לא יודעת למה כותבת הכל. אבל זה סוג של הקלה. כותבת, ומיד צריכה לצאת- להתחיל את היום. נסיעה. עניינים. אנשים. אולי זה טוב. לשפוך, וללכת. לתת ליום לחדור אליי, עם העיסוקים שלו, ואפילו השמש. אולי זה הכי טוב. הכל טוב. ובכל זאת, ממש לא טוב לי. שיהיה.
מאתמול - לא כ"כ טוב לי. לא משהו רציני. לא משהו שישבור את הרוח, או הנפש. אבל כשלא טוב - אז לא טוב. דוקא יצאתי מן הבית - עם הכלב. מטיילת קצת כמו זומבי. הליכה עושה לי טוב. אוהבת את הבתים של ת"א. אפילו התחיל איתי מישהו. לא אחד שכנראה הייתי רוצה להכיר, אבל אולי. לא פוסלת. אוהבת אנשים חדשים. ואז המשכתי הלאה. אולי קצת יותר מרוצה. האגו קיבל סוכריה. וההורים העדיפו אתמול טיול עם הנכדים, ולא באו לבקר למרות שאמרו שיבואו. כשהתקשר, אבא, אז כבר כעסתי. יש לי תכניות לצהריים. אמרת שתבואו בבוקר, ולא באת, אני לא אחכה כל היום. ולא חיכיתי. למרות שלא היו תכניות. ויצאתי לטייל. עם הכלב. לבד. תמיד לבד. אח"כ הגיעה חברה. היא הייתה החברה הכי טובה שלי. בכל התקופות. הקלות. הקשות. ואז נשטף לה המוח באיזה מקום, ונעלמה. היא שם, אבל האישיות שלה נעלמה. ולא הייתי בטוחה שנעלמה, עד אתמול. אני יושבת מולה. מספרת לה מן הכאב, והעינים עם דמעות. והיא מעבירה נושא. בשניות. כאילו שלא סיפרתי. כאילו שהרגשות שלי שקופים. מדברת על דא והא. כל הרגש שלה, כל היכולת שלה, הכל נשטף באסלה מתוחכמת. ועצוב. כואב. בכיתי. לא עשיתי כלום חוץ מזה. שזה טוב. בלי הרס עצמי. בלי הפניית הכאב למקום אחר. אבל כואב. ואמא מתקשרת הבוקר. לא מבינה כלום. גם כשאני מנסה להסביר, היא מדחיקה. שרק לא יתקלקל לה הבוקר. חלילה. הכל צריך להיות מושלם. בלי כעס. ונמאס לי. אפילו לא יודעת למה כותבת הכל. אבל זה סוג של הקלה. כותבת, ומיד צריכה לצאת- להתחיל את היום. נסיעה. עניינים. אנשים. אולי זה טוב. לשפוך, וללכת. לתת ליום לחדור אליי, עם העיסוקים שלו, ואפילו השמש. אולי זה הכי טוב. הכל טוב. ובכל זאת, ממש לא טוב לי. שיהיה.
