אין לי בעיה כזאת של "תיעוב" האנגלית, כפי שיש לאספרנטיסטים
מסוימים, ואולי דווקא לאחדים מן המומחים שבהם.
אבל בטח שלא הייתי מקבלת את האות
w לתוך האספרנטו. ובכלל, אני עד היום לא מבינה איך המציאו (זמנהוף עצמו????) את שיטת ה-
h כמחליף צ'פלו.
את שיטת ה-
x אני מבינה לגמרי, והיא טובה וברורה בעיניי. למה בכלל חשבו על
h? זה נראה לי מבלבל ולגמרי לא הגיוני, כי זאת אחת האותיות אשר בה
משתמשים באספרנטו, לעומת
x, שאפשר להגדירה כאות נֵיטרלית, שאינה שייכת לַשפה, ולכן יכולה להחליף צ'פלו בלי כל בעיה.
וחוסר עקביות - עם זאת שגם המוח שלי מתרגם לי נכון - זה משהו שמבחינתי הוא די בלתי נסבל. כמו שחשוב לי שאם למשל, אני כותבת בעברית את המילה מ
כּסימום (מהסיבות שלי) ולא מ
קסימום, כמו שכותבים רוב האנשים, אני עקבית בכך, ולא משנָה בכל פעם. ובוודאי לא באותו דף, וכן הלאה.
וכנ"ל לגבי שמות כמו מיכּאלו או מכּס וכד'.
וכך גם במקרים אחרים, כמו למשל 'מאד' ולא 'מאוד', גם אם זה לא הכי תקין, ובלבד שזה יהיה עקבי לאורך הדרך, אלא אם מתישהו אשתכנע לשנות משהו, ואז אשנה, בעקביות, כמובן.