דיון - "בהתעמלות, פסיכולוגיה היא הכל"

[אמא לה3]

דיון - "בהתעמלות, פסיכולוגיה היא הכל"

ברור שגנטיקה טובה, גוף מתאים ויכולת גופנית זה חשוב, אך בסופו של דבר, מה שבונה או הורס מתעמלת זה הנושא הפסיכולוגי. המאמן ה"תומך" יצליח הרבה יותר מהמאמן "הטכני", לדוגמא, הרבה יותר "קל" ללמד "יורצ'נקו" מאשר לשכנע ילדה לקפוץ לאחור מעל מכשול (יורצ'נקו היא קב' קפיצות שבה מערבית מתבצע פליק פלאק לשולחן הקפיצות ולאחריו סלטה או בורג לנחיתה). האתגר למאמנים הוא : מה לעשות כאשר מתעמלת לא מצליחה לעמוד בדרישות או במטרות שהוצבו לה, מה הדרך הטובה ביותר להתמודד עם חוסר ההצלחה ועם הערכה מחדש של המשימות החדשות שיוצבו. אם מתעמלת מגיעה למצב כזה בו היא לא מצליחה להשיג את המטרות, הנושא (ללא התערבות תמיכתית של המאמן), יוביל לשני דברים: 1. תסכול ומכאן פרישה. 2. תסכול ומכאן התנהגות לא נאותה, כעס, אגרסיביות (ואולי עד אלימות). (מאמר לקוח מתוך gymnasticscoaching.com) אם כן, מה דעתכן, איך אתן מתמודדות עם הקשיים הפסיכולוגיים כמאמנות/מדריכות/מתעמלות/הורים?

 

[נועה חורש]

נושא מעניין וחשוב

הפסיכולוגיה היא גורם מפתח בהתעמלות תחרותית. המאמן חייב להתייחס לנושא הפסיכולוגי ולא רק לנושא הטכני. המצב האידיאלי הוא שיהיה פסיכולוג ספורט לקבוצה, לדעתי זה דבר חשוב מאוד, יותר ממסז'יסט לקבוצה ומגורמים אחרים שנמצאים. הנושא הוא נושא מאוד גדול ומעמיק, ממש קצרה היריעה מלהקיף אותו. בתקופה האחרונה אני אפילו מתעניינת מאוד בנושא זה מההיבט המחקרי העולמי. יש מגוון עצום של התמודדויות פסיכולוגיות באימונים, ויש להתייחס לכל דבר בהתאם. אני רק אומר, שאני נגד "פסיכולוגיה בגרוש", כל מיני אמרות שפר שכביכול מתאימות לכולן. זה כ"כ תלוי באישיותה של המתעמלת, בדינמיקה הקבוצתית שנוצרה, ביחסים שלה עם המאמן, בחיים האישיים שלה באותה תקופה, בתקופת האימונים (לפני תחרות/תקופת הכנה/תקופת אימונים ועוד) ועוד. אין נוסחת קסם למקרה של "מה לעשות אם מתעמלת היא..." יש פה גם פונקציה של ניסיון. לאחר מספר רב של שנות ניסיון עם מתעמלות מתבגרות, או עם מתעמלות במצבים שונים, בד"כ מפתחים את הרגישות לדעת מה לעשות בכל מצב. מה שעוד חשוב, הוא שכל הגורמים יהיו ביחד, כלומר, שהמאמן, המתעמלות וההורים יתמכו בילדה כולם כל אחד מהכיוון שלו. שלא יהיה נתק. שהמאמן וההורים יידעו על הקשיים שהמתעמלת עוברת, וישתפו פעולה בדרך ההתמודדות.

 

[chuch1]

האמת

שיש לי מתעמלת תותחית, עם המון כשרון ולאחרונה היא התחילה לפתח פחדים לא מוסברים לפליקפלאק ולסלטה. אימון אחרי אימון היא מבקשת ממני לשמור לה בערבית פ"פ (שהיא כבר עושה לבד שרשרת כזו או פ"פ סלטה), אתמול, הרגשתי שאם אני לא עוצרת את העניין הזה אחת ולתמיד היא רק תתחיל לשקוע בפחדים האלו וזה ישתלט עליה. לקחתי אותה לשיחה ושאלתי אותה ממה היא מפחדת? מהקפיצה לאחור? מהסיכוי שמה יקרה? היא אמרה שהיא מפחדת ליפול. בשיחת מוטיבציה קטנה ועם המון עובדות בשטח (כמו למשל שתירגלת את האלמנטים האלו מליון פעם והגוף עובד בשיטת "האוטומט" בכל העניין של לשלוח ידיים למשטח ולכן אין סיכוי שתתרסקי על הראש וכו וכו, ביקשתי ממנה ללקום ולעשות למעני ערבית סלטה, היא נורא פחדה אבל אז אמרתי לה שמקסימום ם "לא יבוא לה" לצאת לסלטה- שתצא לפליק פלאק וגם זה בסדר (כי בתכלס- רק רציתי שתקפוץ לאחור, זה מה שעניין אותי), היא נרגעה ברגע שאמרתי לה שהכי גרוע תעשה פליקפלאק, ויצאה וביצעה ערבית סלטה מהמושלמות שראיתי ממנה!!! לסיום: פחדים הם דבר נפוץ מאוד בתחום שלנו, מה לעשות? אנחנו מתעופפות לנו באויר (בגבהים לא נמוכים בכלל) ו"משחקות" עם הגוף אי שם למעלה... זה הגיוני שיגיעו פחדים ושיהיו גם חרדות- השיטה שלי כמאמנת היא לשים את עצמי בסיטואציה (כי גם אני, עד לא מזמן הייתי מתעמלת) ולחשוב מה היה עוזר לי? מה היה גורם לי לפחד כמו המתעמלת שלי? וכו'... ברגע שאני עושה את זה- אני נותנת פתרונות שהם פרקטיים ושעזרו לי בזמנו. מאמנת/מדריכה צריכה לדעת איך לדבר עם כל מתעמלת ומתעמלת שלה ואיך להגיע אליה הכי מהר והכי נכון, להקשיב לה (באמת!) ולרצות לפתור את הבעיה בשבילה, בשביל המתעמלת ולא בשביל המאמנת/מדריכה... זו דרכי ודעתי