Grim Sister
New member
דיון: השוואה בין נייטווייל למדינת ישראל
לפי דו"ח עולמי, נקבע כי מדינת ישראל היא במקום ה-11 ברשימת המדינות המאושרות ביותר. עקפנו בסיבוב את ארצות הברית ובריטניה. ולמה אני מספרת את זה?
כי אחרי שראיתי את הפרק הזה (קישור) בסדרת הרשת הנפלאה בשם Idea Channel, התחלתי לחשוב על נייטווייל.
העיירה של נייטווייל מאוד דומה ביסודו של דבר למדינת ישראל. בשניהם יש תקריות מאוד לא שגרתיות הנראות לדיירי המקום כדבר של מה בכך. נכון, מטוסים חלפו פה בשבוע שעבר וחטפו את כל ילדינו. נו, אז? הם החזירו אותם! ויותר מחונכים, יש לציין.
לא זכורה לי מי, אבל חוקרת אמריקאית שבאה לישראל בעקבות המחקר של מדד האושר, קבעה שאנחנו מאושרים יותר בגלל המצב שבו אנחנו נמצאים. למה? היא שואלת ועונה, משום שישראל מוקפת אויבים. בכל יום, בכל רגע, אנו עלולים להיות מותקפים, להיות מוקפצים למלחמה, לגלות שאדם יקר לנו מת בפיגוע, שלא לדבר על תאונות דרכים, רציחות ועוד דרכים שגרתיות יחסית למות בהן. הידיעה הזו, שחיינו קצרים ושאנחנו עלולים למות בגלל דבר פשוט כמו הליכה למכולת גורמת לנו לרצות לממש את אותם חיים עד לסופם. לדעתי, תושבי נייטווייל משתמשים באותו מנגנון הגנה נפשי בו אנחנו משתמשים. אתן את הדוגמא הפשוטה ביותר: פארק הכלבים. לתושבי נייטוויל אסור לחשוב, לדבר או אפילו להתקרב לפארק הכלבים. הדבר זהה באופן מסוים לתשומת הלב שלנו לתיקים מוזנחים ולחפצים חשודים. אם ישראלי ואמריקאי ימצאו באמצע הרחוב תיק עזוב, שניהם יתנהגו באופן שונה לחלוטין: הישראלי ינסה להרחיק אנשים ויקרא למשטרה (התגובה שאנחנו למדנו מילדות), האמריקאי יפתח את התיק ויבדוק אם יש בתוכו אמצעים מזהים כדי למצוא את בעל התיק (בהנחה שמדובר באדם טוב שגדל על עקרונות חיוביים).
יש דברים מסוימים נוספים שכבר למדנו להתעלם מהם: תושבי נייטווייל למדו להתעלם מהמסוקים הרבים הפושטים על העיירה. אנחנו למדנו להתעלם מחיילים. חברה שלי סיפרה לי שלקחה את חבריה מגרמניה לנסיעה ברכבת, כשירדו, שאל אחד החברים: “תגידי, יש מלחמה?”
החברה שלי הביטה בו ושאלה: “לא, למה?”
"אז למה היו כל כך הרבה חיילים על האוטובוס?” שאל החבר- התייר. (חוץ מזה, כל מי שהיה בצבא יכול לומר לכם שכשאתם לובשים מדים, אתם הופכים לבלתי נראים בפני כולם. חוץ מלעיניהם של אנשי מכירות)
תושבי נייטווייל ותושבי מדינת ישראל התרגלו לאותן תגובות: אם נופלים טילים עלינו, פשוט ננשום עמוק, נדחק את הפאניקה לפינה וניכנס למקלט. אם כל השמרים בעיירה הפכו לנחשים, פשוט נהרוג אותם ונאסור את השימוש בשמרים כדי לוודא שזה לא ייקרה בשנית.
יום ניקיון רחוב? פשוט נברח כמה שיותר מהר. ואם אפשר, נישאר בבית.
פיגוע? נתקשר לכל היקרים לנו ונקווה לטוב. ואם טוב לא קרה, אז לא נורא. Shit happens.
נייטווייל היא דוגמא מצוינת לאיך האדם מצליח להתרגל לחוסר ביטחון נפשי הנגרם מהסביבה. החיים שלנו, גם בישראל וגם בנייטווייל, הם דבר שברירי. אי אפשר לדעת מתי תפרוץ מלחמה (למשל, האיומים של אובמה בתחילת החודש שעבר להילחם באיראן), מתי יתרחש הפיגוע הבא או מתי ניתקף על ידי פודלים ענקיים.
אז מה אתן אומרות? האם נייטווייל מצליחה להדגים את המנטליות הישראלית (או לפחות את הצדדים הטובים שבה) או שאני סתם רואה דברים?
!All hail the glow cloud
לפי דו"ח עולמי, נקבע כי מדינת ישראל היא במקום ה-11 ברשימת המדינות המאושרות ביותר. עקפנו בסיבוב את ארצות הברית ובריטניה. ולמה אני מספרת את זה?
כי אחרי שראיתי את הפרק הזה (קישור) בסדרת הרשת הנפלאה בשם Idea Channel, התחלתי לחשוב על נייטווייל.
העיירה של נייטווייל מאוד דומה ביסודו של דבר למדינת ישראל. בשניהם יש תקריות מאוד לא שגרתיות הנראות לדיירי המקום כדבר של מה בכך. נכון, מטוסים חלפו פה בשבוע שעבר וחטפו את כל ילדינו. נו, אז? הם החזירו אותם! ויותר מחונכים, יש לציין.
לא זכורה לי מי, אבל חוקרת אמריקאית שבאה לישראל בעקבות המחקר של מדד האושר, קבעה שאנחנו מאושרים יותר בגלל המצב שבו אנחנו נמצאים. למה? היא שואלת ועונה, משום שישראל מוקפת אויבים. בכל יום, בכל רגע, אנו עלולים להיות מותקפים, להיות מוקפצים למלחמה, לגלות שאדם יקר לנו מת בפיגוע, שלא לדבר על תאונות דרכים, רציחות ועוד דרכים שגרתיות יחסית למות בהן. הידיעה הזו, שחיינו קצרים ושאנחנו עלולים למות בגלל דבר פשוט כמו הליכה למכולת גורמת לנו לרצות לממש את אותם חיים עד לסופם. לדעתי, תושבי נייטווייל משתמשים באותו מנגנון הגנה נפשי בו אנחנו משתמשים. אתן את הדוגמא הפשוטה ביותר: פארק הכלבים. לתושבי נייטוויל אסור לחשוב, לדבר או אפילו להתקרב לפארק הכלבים. הדבר זהה באופן מסוים לתשומת הלב שלנו לתיקים מוזנחים ולחפצים חשודים. אם ישראלי ואמריקאי ימצאו באמצע הרחוב תיק עזוב, שניהם יתנהגו באופן שונה לחלוטין: הישראלי ינסה להרחיק אנשים ויקרא למשטרה (התגובה שאנחנו למדנו מילדות), האמריקאי יפתח את התיק ויבדוק אם יש בתוכו אמצעים מזהים כדי למצוא את בעל התיק (בהנחה שמדובר באדם טוב שגדל על עקרונות חיוביים).
יש דברים מסוימים נוספים שכבר למדנו להתעלם מהם: תושבי נייטווייל למדו להתעלם מהמסוקים הרבים הפושטים על העיירה. אנחנו למדנו להתעלם מחיילים. חברה שלי סיפרה לי שלקחה את חבריה מגרמניה לנסיעה ברכבת, כשירדו, שאל אחד החברים: “תגידי, יש מלחמה?”
החברה שלי הביטה בו ושאלה: “לא, למה?”
"אז למה היו כל כך הרבה חיילים על האוטובוס?” שאל החבר- התייר. (חוץ מזה, כל מי שהיה בצבא יכול לומר לכם שכשאתם לובשים מדים, אתם הופכים לבלתי נראים בפני כולם. חוץ מלעיניהם של אנשי מכירות)
תושבי נייטווייל ותושבי מדינת ישראל התרגלו לאותן תגובות: אם נופלים טילים עלינו, פשוט ננשום עמוק, נדחק את הפאניקה לפינה וניכנס למקלט. אם כל השמרים בעיירה הפכו לנחשים, פשוט נהרוג אותם ונאסור את השימוש בשמרים כדי לוודא שזה לא ייקרה בשנית.
יום ניקיון רחוב? פשוט נברח כמה שיותר מהר. ואם אפשר, נישאר בבית.
פיגוע? נתקשר לכל היקרים לנו ונקווה לטוב. ואם טוב לא קרה, אז לא נורא. Shit happens.
נייטווייל היא דוגמא מצוינת לאיך האדם מצליח להתרגל לחוסר ביטחון נפשי הנגרם מהסביבה. החיים שלנו, גם בישראל וגם בנייטווייל, הם דבר שברירי. אי אפשר לדעת מתי תפרוץ מלחמה (למשל, האיומים של אובמה בתחילת החודש שעבר להילחם באיראן), מתי יתרחש הפיגוע הבא או מתי ניתקף על ידי פודלים ענקיים.
אז מה אתן אומרות? האם נייטווייל מצליחה להדגים את המנטליות הישראלית (או לפחות את הצדדים הטובים שבה) או שאני סתם רואה דברים?
