דיון חשוב שלא נסתיים

[ונוס שבורה]

אני וההורים

אני בת 17 וחצי סובלת מהפרעת אכילה ובורדרליין ההורים לא ממש יודעים על הפרעת האכילה, זתומרת רק קצת יודעים שיש משהו, אבל מעולם לא דיברנו (חוץ מכשהם מצאו משלשלים אצלי). אני אל יודעת מה לעשות איתם. עם אאבא אני בכלל לא בקשר, הוא לא יכול לסבול את כל החרא שלי ואני לא יכולה לסבול את הגישות הקיצוניות לו לחיים. אמא למרות שלפעמים היא מנסה להיות קרובה אלי - היא תמיד מגעילה אותי ותמיד אנחנו רבות ומתכסחות כבר כמה שנים טובות שלא דיברנו חוץ מבלילה בלילות כשכולם ישנים אני בוכה ונקרעת מכאבים כל-כך רוצה שהיא תבוא אלי שתחבק שתרגי שתהיה שם לצידי והיא אף פעם לא שומעת ולא יודעת כמה שאני לבד וכמה שרק היא יכולה לעזור לי ותמיד איך שאני קמה בבוקר ורואה אותה אנחנו מתחילות לריב זה גלגל כזה ואני לא יודעת מה לעשות ניסיתי אלפי פעמים לדבר איתה זה לא עובד היא לא מבינה ואני נקרעת ואם יש פה עוד הורים חוץ מרולן אז דעו לכם שמאוד יכול להיות שגם הילדים שלכם ככה אז אל תשפטו ותזלזלו כמו אבא ואל תתרחקו ותתנכרו כמו אמא ואם תקשיבו טוב טוב בלילות אולי תשמעו את הבת שלכם נקרעת אליכם *רע לי ואני בוכה נורא. לא יודעת מה הייתה המטרה של ההודעה. אם זה לא מתאים אפשר למחוק* ונוס

 

[rolan]

אני והבת שלי

יש לי בת מתבגרת היא סובלת קשה לה אני יודעת שקשה לה כל כך רוצה לעזור לה, להיות שם בשבילה, לתמוך, לחבק, לנשק, לעטוף אותה בחום, אהבה והגנה... אף אחד בבית לא מעניין אותה אבא, אחות, אני, אפילו לא העציצים... בלילה, אני בוכה בוכה כי יודעת שקשה לה, שהיא זקוקה ליד מלטפת, לאוזן קשבת ובמיוחד לחום ואהבה. בבוקר כשאני מתעוררת אני מוצאת את שאריות הלילה הקודם את עקבות פעילויותיה אני מוצאת את חוסר האכפתיות שלה מאתנו כאילו עברה כאן סופת טורנדו אני מתאפקת מבינה שזו תקופה שתחלוף יודעת שאוטוטו תתגבר על המכשולים כמה הייתי רוצה לחבק אותה עכשיו כמה הייתי רוצה שתדע שאני אוהבת אותה מאוד אם רק היתה נותנת לי להתקרב... ונוס יקרתי

יש לי תחושה שאם אמא שלך היתה כותבת כאן, היתה כותבת דברים דומים....

 

[אורלי1234]

../images/Emo24.gif אותך...

אמנם לא שייכת אבל קוראת נלהבת ומעריצה פרטית של המינהלת... ולכן... קראתי וכאבתי את שכתבת...

נוסף וגדול ממני

 

[rolan]

../images/Emo51.gif אורלי

גם לך יקרתי תודה שאת כאן אני כאן לבד....

 

[Just Efrat]

את ממש לא לבד רולן יקרה ../images/Emo24.gif

אל תשכחי שהפורום עוד בחיתוליו, רק בן שבוע. אני בטוחה שהפורום הזה עונה על צרכים שקיימים ולכן אני בטוחה שהוא עתיד להיות פורום פורה ומשמעותי שישמש מקור תמיכה ועזרה להרבה הורים לילדים מופרעי אכילה. אל תתייאשי כל כך מהר יקירתי. הפורום רק הוקם ממש עכשיו. לוקח קצת זמן ליצור קהילה מגובשת. אני בטוחה שלאט לאט יכנסו עוד ועוד הורים וכבר לא תרגישי לבד! רק צריך קצת סבלנות. זה הכל. אומנם עד כה אין כאן הרבה הורים, אבל אנחנו כאן איתך בנתייים, מחזקים ואוהבים.

 

[rolan]

חמודה../images/Emo20.gif

תודה

אני לא שוכחת ממש לא רק ש.... חבל לי שאין כאן פעילות אני בטוחה שיש כאלה שמציצים וחוששים... וממש לא מתייאשת תודה מותק

 

[Just Efrat]

לאט לאט

הפורום יתפתח, יגדל ויתרחב... ויהיו יותר חברים בפורום, ומן הסתם יותר שרשורים ופעילויות...

 

[ונוס שבורה]

אני בטוחה שהיא הייתה כותבת דברים

דומים.. אתמול בכיתי נורא בלילה וההורים שמעו. אבא בא אמר שהוא חשב שהוא חולם אבל הוא רואה שאני באמת בוכה והלך אמא נשארה ובכתה איתי ביחד עד הבוקר בבוקר באנו לדבר ושוב לא הצלחנו להגיע אחת אל השניה רק צעקנו ולא הבנו זה נורא ילדותי אבל אני רוצה קצת שהיא תחזר אחרי.. את מבינה להמ אני מתכוונת?

 

[rolan]

ונוס יקרתי../images/Emo20.gif

רק על עצמי אני יכולה לספר... גדלתי עם הורים (אולי נכון יותר לומר "אצל") שאהבו אותי מאוד כמו את יתר אחיי ומאידך לא דיברו איתי מעולם, שלא לדבר על תמיכה נפשית שלא היתה שם. הרבה פעמים בחיי הרגשתי מיותרת הרבה פעמים בחיי הרגשתי בודדה אף פעם לא הרגשתי שיש לי גב כל כך רציתי שיהיו מעורבים שיכנסו לי קצת לורידים שיראו שאכפת להם באיזשהו אופן (היום אני יודעת שהיה אכפת, רק שלא הראו לי...). אף פעם לא שאלו אותי: למה, כמה, איך, איפה... יכולתי לעשות ככל העולה על רוחי והם מעולם לא התערבו, "תעשי מה שטוב לך"... ואני כן רציתי שיתערבו שיגידו את דעתם, שיתנגדו קצת ויגידו לי איך עושים מה... בנותיי מקבלות ממני תשומת לב ויחס, אני משתדלת מאוד לא לעבור את המידה הרצויה (לפי הסימנים שהן מסמנות לי). אני רק יודעת שאם אני לא מתייחסת, הן מתלוננות שלא התייחסתי כאשר אני מתייחסת הן מתלוננות שאני מתייחסת מדי... בהחלט מצב די מסובך, קשה לדעת איפה עוברים הגבולות ועד כמה מותר לי לחדור לפרטיותן או ליתר דיוק לחטט ולהכנס לנפשן... מכיון שהדברים כאלה מסובכים ומתוסבכים אני זורמת, מנסה להרגיש איפה צריכים אותי ואיפה אני מיותרת... אני באמת לא יודעת מה לומר לך במקרה שלך, איך לגרום לאמא לחזר אחרייך, איך לגרום לאמא לרצות להתקרב אליך קצת יותר. כנראה ששתיכן פוחדות להתקרב ואז שולפות ציפורניים, אולי כדאי שצד אחד (במקרה הזה את, כי את כאן ואת שואלת) יהיה רך יותר (כדי לאפשר קירבה) יהיה מקבל, או אז אמא תראה שטוב ונעים להתקרב אליך ותרצה עוד?!... יש מצב לזה?!

 

[ונוס שבורה]

כרגע

אני מרגישה כלכך מרוחקת כלכך לא קשורה.... אני ואבא לא מדברים בכלל ועם אמא יש עוד פה ושם העברת מילים - תקשורת אי אפשר לקרוא לזה, ממש ממש לא כך. היום נסתדרו האירועים כך שיצא לי במקרה לגמרי להעביר איתה חצי שעה בבית קפה - שתקנו. לא היה לנו על מה לדבר לא שיחת חולין ולא שיחה חשובה. נאדה. כל אחת החזיקה את הקפה שלה וזהו. כל אחת שילמה על הקפה שלה. כאילו סתם שתי נשים שמעולם לא נפגשו נאלצו לחלוק שולחן אחד. אני אפילו לא מביהנ היכן אני מקומי להיות נחמדה - כשאני אומרת בוקר טוב בבוקר או כשאני אומרת לילה טוב בלילה? מעבר לזה אין תקשורת. הייתה הודעה שאם אני אחליט שוב שאני רוצה ללכת לפסיכיאטרית שאני אודיע. ושומדבר מעבר לזה לא דובר. זה כל העיניין שמדאיג אותה מבחינת בריאותי הנפשית. ביקשתי ממנה להתאשפז שוב. היא אמרה שלא תסכים כי האישפוזים הקודמים ממילא לא עזרו, וזה לא מתאים לפני החג והכל... מבחינת ההפרעת אכילה, היא מתץפתחת אצלי כרגע לקיצוניות שניה - אני הוכלת בהיסטריה ולא מקיאה. אני רוצה להיות שמנה ושכולם יוכלו להראות לי שהם שונאים אותי (כמו שכולם שונאים את השמנה אצל סמדר שיר). אז אני אוכלת בהיסטריה דברים שכבר שנים לא אכלתי. תמיד מופיע הרצון להקיא. תמיד אני מגיע לשלב שבו מספר אצבעות בתוך הפה. ותמיד אני לא מקיאה בסוף. טיפול רגיל הפסקתי לגמרי. למעשה אני לא בטיפול בכלל. ההורים לא שם לצידי. אני לא מוצאת איפה להיות נחמדה אליהם. הם גם אף פעם לא ניסו לעמוד לצידי. תמיד שסיפרתץי להם על בעיות אמרו שימצאו עבורי את המטפלים הכי טובים שיש - מעולם לא חשבו על החלק שלהם בעזרה ובהחלמה, על החלק שלהם במחלה, מישהי כאן כתבה שזוהי מחלה משפחתית - והם רק האשימו אותי תמיד. אף פעם לא חשבו שגם עליהם מוטלת אחריות לעזור לי בעבר למימון המטפלים. והיום כשכלכך הרבה בעיות יש בבית וכשכלכך הרבה בעיות בינהם - אני לא מוצאת מתי אפילו להיות נחמדה ואני מרגישה שאני נלחמת נגדם כל הזמן במקום שיהיו בצד שלי הם לא מבינים כמה זה קשה ללכת לכל טיפול כזה וכמה זה קשה לקחת תרופות ושכל הדברים האלו אני צריכה עידוד ולא שני הורים שאני רק מתחמקת מהם כל הזמן כי הם עסוקים במריבות גנון ואני קורסת אני שוקלת ברצינות לברוח או להתאשפז או לא יודעת מה אחרת הם אפילו לא שמים לב שאני כאן וזה לא עוזר רק לדעת שהם אוהבים אותי.... אני צריכה עוד דברים, בגלל שאני עדיין קטנה, ובגלל שאני חולה, ובגלל שרע לי. ובגלל שלהם יש חלק לא קטן בכל הקטע הזה. והם לא שם. *מצטערת על ההודעה המבולגנת, שוב פעם התחלתי לבכות מול המחשב*

 

[oehhe]

אוי חמודה

דמעותינו מתחברות עכשיו ברחבי הסייבר ספייס. היי חזקה oehhe

 

[rolan]

שוב

זה מחזיר אותי לאותו מקום - לטיפול בעצמך, להתמודדות שלך, גם אם היא לבד... אל תוותרי על זה, את יכולה, את חזקה ויכולה גם לבד.

 

[אופירA]

החלמה = לוותר על האישור והשיתוף

שימי לב לתהליך של המחלה: כואב לך שלא מבינים אותך, מאכזבת אותך התגובה מצידם - שהם לא שמים לב, שהם לא מבינים את החלק שלהם, שאין עידוד - התגובה שלך: הרס עצמי - להזיק לעצמך, כדי שיראו שרע לך. תראי את התהליך הזה ותקחי אחריות על החלק שלך. חלק מהמחלה המשפחתית זה שהחזק עוצם את העיניים בנוגע לחלק שלו בבעיה, ומשליך את כל הבעייתיות על החלש. אל תצפי שזה ישתנה. אם זה היה משתנה - לא היה לאף אחד בעיה. תלמדי שלרצות לשנות אותם זה מה שתוקע אותך, למרות שמעיקר הדין את צודקת. אף אחד לא ראוי שתזיקי לעצמך!

 

[אופירA]

אני והבן וההורים

יש לי בן בוגר. הוא סגור, וסובל, וקשה לו. הוא אוהב אותי אהבת נפש, אבל הוא לא מראה לי זאת. הוא מראה לי אדישות, קרירות. לא מעניין אותו לשתף אותי בחייו. הוא אינו מסוגל להיפתח. הוא מבקר אותי כשהוא צריך משהו. אין לו זמן אלי. אין לו זמן לעצמו. הוא לא פתוח לעצמו. הוא פוחד. אין לו כלים להתמודד עם החיים שלו. עם התסכולים שלו. עם הקשיים שלו. הוא חנוק. ואני לא רוצה לעזור לו ולהיות תמיכה בשבילו. אני רוצה שהוא יהיה בשביל עצמו. אני מבינה שאם הייתי בשבילו מה שהוא היה צריך כשהוא היה קטן - הוא לא היה מגיע למצב שרע לו עם עצמו. אני לא אשמה. גם לי לא היה את עצמי. הייתי צריכה להתמודד עם הפרעת אכילה קשה, עם הפרעת אישיות קשה. בקושי היה לי אוויר לנשימה. אבל אני יודעת מה החלק שלי בעובדה שהוא לא נותן לי להתקרב אליו. שנינו כל כך אוהבים זה את זה, ולא מסוגלים להתקרב ולהיפתח. ואני מקבלת את המציאות, ומשלימה איתה, ומבינה שזה לא הוא הבעייתי. יש לי חלק בדבר. זה לא מספיק שאמא אוהבת את הבת שלה ורוצה רק טוב בשבילה. היא צריכה להיות אחראית על מערכת היחסים - לנתק את הדפוס שבכל רגע שהן מתקשרות הן רק רבות וצועקות זו על זו. היא צריכה להיות החכמה ולהיות אחראית על החלק שלה בהתנצחות. היא צריכה לוותר. אני לא נלחמת בבן שלי. אני מוותרת על הרצונות שלי. אני רוצה שיהיה לו טוב עם עצמו, גם אם זה יהיה על חשבון האינטרסים שלי!!! אני נשמרת מכל משמר מלשדר לו זלזול או ניכור!!! גם ובעיקר כאשר הוא מזלזל בי או משדר לי ניכור!!! הוא לא עושה זאת מרצון ובשליטה, אלא מעכבות פנימיות, מקשיים פנימיים. אני יכולה לשלוט ביחס שלי כלפיו. אינני צריכה להתאפק, כי אין בי צורך לכעוס עליו. אני לא מרגישה שלא איכפת לו ממני (גם אם זה ככה נראה). אני מרגישה בכל מאודי שהוא אוהב אותי ומכבד אותי (גם כאשר הוא מזלזל ומתעלם). אני יודעת כל זאת, בגלל שהייתי בת להורים שזלזלו, שהתנכרו, לאבא שלא דיבר איתי והיה ברוגז, לאמא שהשתלטה ונכנסה לוורידים והוציאה את המיץ. להורים שהאשימו אותי בכל דבר שזז, וגרמו לי להסתגר ולהתנכר. שכל ניסיון שלי לדבר איתם ולהיפתח אליהם גרר חוסר הבנה והאשמות. להורים שלא הצליחו להבין למה אני נסגרת ולמה אני "בלתי נסבלת". להורים שלא מצליחים להבין למה ניתקתי קשר איתם. ניתקתי איתם קשר, והתחלתי להיות נסבלת, ושלמה, ומאושרת...

 

[ונוס שבורה]

קראתי כמה וכמה פעמים

וחשבתי ברצינות שאולי אמא שתלי כתבה את זה שאולי היא ניסתה לסמן לי משהו.... לגביך - על מה שאני יכולה להגיד לך זה שכדאי לנסות להתקרב לבן שלך לפני שיהיה מאוחר מדי.. וראיתי לא מעט אנשים שכבר הגיעו לשלב של מאוחר מדי כי כשמגיעים למערכץת יחסים כזו בלתי נסבלת עם הורים לפעמים מגיעים לשלב שבו עם כל האהבה והרצון הטוב - לא מוכנים לסבול יותר. המשפט שהכי נגע בי מכל ההודעה שלך הוא - זה לא מספיק שאמא אוהבת את הבת שלה ורוצה רק טוב בשבילה. היא צריכה להיות אחראית על מערכת היחסים - לנתק את הדפוס שבכל רגע שהן מתקשרות הן רק רבות וצועקות זו על זו. היא צריכה להיות החכמה ולהיות אחראית על החלק שלה בהתנצחות. היא צריכה לוותר. אני מקווה מאוד שאת מייסמת אותו עם הבן שלך. והלוואי וגם אמא שלי תייסם אותו. כי לי יש כלכך הרבה דברים שאני מתמודדת איתם, שאני כבר לא יכולה להתמודד עם ההורים.....

 

[Just Efrat]

ונוס ../images/Emo14.gif

נשבר לי הלב לקרוא אותך. והכי עצוב לי זה שאין לי מה לומר. שאין לי מילים חכמות או מנחמות, או כל דבר אחר שעשוי להקל על התחושות האלו ולעזור. המקום שאת נמצאת בו כל כך מוכר לי. הייתי שם. הרבה זמן. יותר מדי זמן. ואני רוצה לספר לך שיש אור בקצה המנהרה. אבל אני זוכרת שכשאמרו לי את זה, לא האמנתי. לפעמים מגיעים למקומות כל כך חשוכים שכבר מאבדים את התקווה. אם יש משהו שאני יכולה לעשות ולעזור- אשמח. באמת. אל תהססי לפנות אלי, התיבת מסרים שלי פתוחה 24 שעות בשבילך.

 

[ונוס שבורה]

אפרת - המון תודה!

 

[rolan]

דיון חשוב שלא נסתיים

אני מנסה להעלות חזרה למעלה את הדיון שפתחה ונוס וממשיך לו שם למטה. אולי מעניין עוד מישהו...

 

[ונוס שבורה]

תודה על ההקפצה...

 

[rolan]

../images/Emo13.gif