דיון מוסרי: האם זה בסדר לבקש עזרה?

[נאוה פרנס, נטורופתית]

דיון מוסרי: האם זה בסדר לבקש עזרה?

אם כן, אז ממי למה ומתי? אם לא, אז למה לא? וכמובן פתרונות: מה עושים במקום?

 

[dorgad]

דיון מוסרי - בקשת עזרה

אף שלא תחמת את הדיון, אנסה לפתוח בו. בקשת עזרה, במערכת יחסים הדדית ומאוזנת, היא טבעית ודי מובנת מאליה, אף שלא תמיד נענות כל הציפיות של מי מהצדדים. על פניו, יש לסוג זה של בקשת עזרה בסיס מוסרי איתן, שהוא מעבר ל"שמור לי ואשמור לך", הבנוי על אינטרס מוגדר. מורכבת יותר היא בקשה לעזרה כאשר בעליל לר מתקיים מצב של מערכת יחסים הדדית ומאוזנת. במקרה כזה, מבקש העזרה עלול למצוא עצמו במצב נחיתות, המתבקש - במצב עליונות, ולעתים - במצב של דיסוננס קוגניטיבי. לצערי, עליי להמשיך בעבודתי ולא אוכל לפרט ולהסביר יותר בשלב זה. נתראה, בהמשך, דור

 

[נאוה פרנס, נטורופתית]

בכוונה לא תחמתי - התכוונתי לפתוח את

הדיון לכל בקשת עזרה אפשרית. רוב המערכות אינן מאוזנות יש לנו אישיות שונה ולכן יש מי שיותר נשענים, ויש מי שנשענים עליהם. יש חכמים יותר ופחות, מסתדרים בעולם יותר או פחות, פנויים יותר או פחות, נדיבים עם משאביהם יותר או פחות, נכים רגשית יותר או פחות, נכים כלכלית יותר או פחות, יכולים יותר או פחות להתמודד עם עומסים רגשיים / פיזיים / כלכליים וכדומה. אבל מעבר לזה, לרוב, מערכות יחסים אינן מאוזנות בעצם הווייתן. למשל: הורים - ילדים זו מערכת מאוד לא מאוזנת שמשנה את כיווני אי האיזון שלה עם השנים. זוגיות - רוב המערכות הזוגיות אינן מאוזנות כי רובן מושתתות על יחסי הורה-ילד או מורה-תלמיד חברות - כאן יש יותר סיכויים להדדיות אבל... לכל אחד מהחברים יש את 'התיק' שלו (משפחה, עבודה, בריאות, מצב כלכלי ועוד) אז יש גבול לכמה נתינה יכולה להתקיים בצורה הדדית ומאוזנת. אני יכולה להמשיך... בכל מקרה, במערכות יחסים, כשיש נזקק, לא יכול להתקיים איזון מלא. והנזקק מרגיש לא פעם נחות (לא הכרחי, אבל זה סעיף אחר בדיון) ועוד... מה קורה אם הנזקק זקוק לכסף ולמי שמבקשים ממנו פשוט אין? וכך לגבי כל סוג של עזרה וסיוע. אם מישהו יצטרך את עזרתך למשהו שמחייב פעילות פיזית נמרצת ואינטנסיבית, בלי קשר לכמה את אוהבת ורוצה לתת,המחיר שזה יגבה ממך הוא גבוה מאוד, אפילו מדי. הפיברו תנטרל אותך לזמן מה (עצמה ואורך זמן הוא פונקציה של מצבך ומידת המאמץ) למעשה, את יכולה למצוא את עצמך נזקקת לעזרה, אפילו יותר ממה שהגשת. ויש בינינו ששמחים רק להפחית מדי פעם את מידת העזרה שאנחנו זקוקים לה. אז אני מחכה להמשך הפירוט שלך, ואשמח אם כשתפרטי, תתייחסי לדבריי

 

[dorgad]

בקשת עזרה - המשך

הפסקת צהריים קצרה. אני ממשיכה: בהודעה הקודמת סיימתי בטעות. אני מתקנת: תחושת הדיסונאנס הקוגניטיבי עלולה להיווצר אצל מבקש העזרה. אנסה להסביר בקצרה: לעתים קורה שהמבקש מקבל עזרה ממי שהוא "חזק" ממנו (בכוח פיזי, בכסף וכו'). הוא (המבקש) מודע לכך שלא יוכל להשיב לעוזר "כגמולו", ונוצרת אצלו תחושת חוסר איזון מובהקת. במצב כזה, מתוך התסכול על שאינו יכול "להשיב" באותה מטבע ולהשיב את האיזון על כנו, ובאופן פרדוכסלי, עלולה להתפתח אצל המבקש התנכרות כלפי המבוקש. לא בטוחה שהצלחתי להבהיר את כוונתי, אבל אם תנסו להיזכר במצבים כאלה, למשל: מטפל בקשיש, אפשר אולי להבין איך, לפעמים, במצב שבו הקשיש אמור, על פניו, להיות אסיר-תודה כלפי המטפל, קורה בדיוק להפך. וואי, איזה פלסף... זהו להפעם. המשך, אולי, יבוא בהמשך...

 

[נאוה פרנס, נטורופתית]

אז כן לבקש עזרה או לא? וממי?

 

[סימה גידרון]

סליחה על הבורות

מה פירוש הדיסונאנס הקוגניטיבי ?

 

[נאוה פרנס, נטורופתית]

מה עם להיעזר במדינה? במתנדבים?

מה עם להיעזר בעמותות שזו מטרתן? כשלאדם יש כסף הוא יכול לקנות עזרה, אבל מה עושה מי שאין לו?

 

[קליניק35]

ווואו, איזה נושא כבד וגדול...

לדעתי, בטח שזה בסדר. אני יוצאת מנקודת הנחה שמי שמבקש עזרה עושה זאת כי הוא נמצא בסוג של מצוקה: נפשית, כלכלית פיזית וכו'. ולכן אם יש גורמים או אנשים שיכולים להקל על מצבו/ה זה נראה לי הכי טיבעי בעולם, אגב...לא מין הנמנע שבשלב כלשהוא הוא יבפוך למסייע ולנותן עזרה בעצמו, יש לכך המון דוגמאות (נרקומנים לשעבר שמסייעים לבני נוער להיגמל, שמנות לשעבר שמעבירות קבוצות תמיכה לדיאטה ואפילו בעלי עסק שהסתייעו כלכלית תורמים לחברה ולסביבה. הבעיה מתחילה כשיש אנשים שמנצלים חולשות של אחרים או של המערכת ועל גב הסיוע פוגעים בליגיטימציה של הנושא (יש הרבה עמותות שהן דוגמא לכך...) הרבה פעמים אנשים לא מבקשים עזרה כי זה לא נעים לבוא ממקום של חולשה... אני חושבת שלעיתים זו בעצם עוצמה, להכיר בחולשה ולבש עזרה להתגבר עליה ולצאת ממצב מסוים. יצא לי ארוך ודיי פילוסופי... מקווה שהצלחתי להעביר את המסר...