ועכשיו אני מגיבה.
סוף סוף יש לי זמן לשבת ולהגיב תגובה רצינית. קרו לי מקרים שבהם רוב השיעור היה כישלון אחד גדול. זה גרם לי להתחיל לחשוב שממילא אני לא מתרחה ואני לא אתחרה אי פעם, שממילא לא הולך לי טוב, שאני רוכבת לא יוצלחית. חשבתי שאולי כדאי לעזוב את הרכיבה. מה שעזר לי זה להבין שאני צריכה לנסות ולשפר במקום לחשוב לוותר. אולי יש לי בעיה עם התקשורת שלי עם הסוס?. במשך שאר הרכיבות שתעמקתי בדרך שבה אני מבקשת מהסוס מה לעשות ואיך הוא מגיב. לאט לאט השתפרה התקשורת ביני לבין הסוס שרכבתי עליו. הבנתי שכשאני רוצה להצליח במסלול, זה לא אני שצריכה לעשות את המסלול, זה אני והסוס. התחלתי לנסות לבקש מהסוס יותר ברור את מה שאני רוצה, והצלחתי. לא רק שהתקשורת שלי עם הסוס השתפרה, אלא גם הביצועים שלי השתפרו, ועלה מספר השיעורים שבהם ממש הצלחתי. היה יום חורף אחד שהייתי בטוחה שאני לא אצליח לרכב, וזה לא היה קשור לביצועים או לויתור. באתי לאורווה בערב החורף הזה לשיעור. נכנסתי לאורווה והרגשתי שמשהו חסר, משהו לא בסדר. הלכתי לראות את אניטה וראיתי שהיא לא התייחסה אליי, שהיא לא זזה. פשוט עמדה בתא עם ראש די למטה. היא לא נחה. יכולתי להרגיש את העצב שלה. הבנתי שמשהו קרה. חיפשתי את אולימפוס, שבוע שעבר ראיתי שהוא חולה ומצבו קשה, ולא מצאתי אותו. ניסיתי לשכנע את עצמי שכנראה לקחו אותו לבית החולים, אבל ידעתי שהנורא מכל, הדבר שהכי קיוויתי שלא יקרה קרה. שאלתי את אחד העובדים ששם איפה אולימפוס, רציתי לשמוע תשובה אחרת ממה שכל כך פחדתי לשמוע. אבל לא, הוא אמר לי את הנורא מכל. ישר הלכתי לאניטה. היא הביטה בי. הושטתי אליה את היד והיא נגעה בה עם האף שלה. ליטפתי אותה בעדינות. הרגשתי שהיא היחידה שיכולה להבין אותי. הגיע הזמן לרכב. רגשתי שאני לא מסוגלת לעשות את זה. רציתי להישאר באורווה עם אניטה. אבל המדריכה אמרה שלא, שהיא רוצה שאני אעלה על הסוס, על סתיו. חיכיתי עם סתיו במגרש, זה היה לפני שנתנו לי לעלות לבד. ליטפתי אותו והרגשתי שאני עומדת לבכות. הוא ליטף אותי בחזרה עם אפו. ידעתי שהוא גם מבין אותי. אחרי שעליתי עליו הרגשתי הרגשה שאני לא יודעת איך לתאר. אני וסתיו עשינו את השיעור הזה בהצלחה. הוא נתן לי כוחות לעלות עליו ולעשות את זה.
שימו
: אני מבקשת שהדיון יתנהל ללא קללות, העלבות וליגלוגים למיניהם.
