דיון על פרפקציוניזם

[שמש157]

 

[שמש157]

הכי מושלם

תכלס זו עבודה קשה להיות לא פרפקציוניסט

 

[שמש157]

דיון על פרפקציוניזם

לאחרונה נחשפתי להמשגה של פרפקציוניזם לא בתור "תכונת אופי" כפי שהכרתי זאת לפני כן אלא פשוט בתור צורת חשיבה וחשבתי לנסות לפתוח עליה כאן דיון (בתקווה שיהיו משתפי פעולה).
פרפקציוניזם היא צורת חשיבה שמאופיינת בעיקר משני מאפיינים:
1) הצבת סטדנרטים מאוד גבוהים כך שלרוב לא ניתן לעמוד בהם.
2) מאופיינת בסוג מסויים של הבחנה מבין שתיים. ישנן שני סוגי הבחנות- הבחנה בעיקרון והבחנה במדרג. נניח שיש רף מסוים שצריך לעבור אותו כדי לומר על משהו שהוא טוב. אז עבור הבחנה בעיקרון כל מה שנמצא מתחת לרף הזה הוא לא טוב, כלומר חסר ערך לחלוטין. חשיבה של הכל או כלום, שחור לבן וכו'...
לעומת זאת עבור הבחנה במדרג כמעט אין דבר כזה לגמרי טוב או לחלוטין לא טוב אלא יש רמות שונות של טוב הולכות וגדלות, כך שעבור הבחנה במדרג כמעט תמיד ניתן להכיר בערך של משהו טוב.

מה שקורה בפרפקציוניזם זה שגם מציבים את הרף מאוד מאוד גבוה באופן שרק במקרים נדירים ניתן להגיע אליו,פרפקציוניזם כשמו כן הוא שואף למושלם ובנוסף- כל מה שנמצא מתחת לרף הזה הוא חסר ערך לחלוטין.

אני חושבת שכמעט כל (אם לא לגמרי כל) מי שיש לו הפרעת אכילה יש לו צורה מסוימת של חשיבה פרפקציוניסטית.
המעניין הוא שעד לא מזמן אני לפחות נהגתי לחשוב על פרפקציוניזם בהקשר של ציונים, מראה חיצוני ואולי עוד כמה דברים מעטים. רק שהבנתי שזו צורת חשיבה שיכולה להיות לגבי כל דבר. למשל, זיהיתי שיש לי חשיבה כזאת גם לגבי מערכות יחסים- שאיפה לשלמות מסוימת וכשזה לא מושלם תחושה שזה ממש לא טוב וקושי רב לראות את הערך הרב שכן קיים.

אני רוצה לומר על חשיבה פרפקציוניסטית שיש לה הרבה מגרעות:
1) היא מעוותת את המציאות- המציאות היא שיש הרבה טוב אבל בגלל החשיבה הזו שהן מציבה רף גבוה והן של הכל או כלום, המציאות מתעוותת כי התמונה שמצטיירת חסרה הרבה מאוד דברים בעלי ערך שכן קיימים במציאות.
2) מאופיינת הרבה פעמים באכזריות מאוד גדולה כלפי עצמנו. נסו לחשוב על הפעם האחרונה שאמרתם לעצמכם שאתם "לא שווים כלום" בגלל משהו או משהו בסגנון. אם הייתם שומעים מישהו אחר מדבר ככה אל מישהו- מה הייתם חושבים? לא הייתם חושבים שזה אכזרי? אז למה לדבר ככה אל עצמנו?
3) יש משהו בעייתי בהצבת רף כל כך גבוה לעצמנו- זה לא ריאלי לדרוש מעצמנו משהו שהוא כמעט בלתי אפשרי. צריך לדרוש מאנשים לעשות דברים שהם מסוגלים לעשות. לדרוש מהם לעשות משהו כמעט לא אפשרי ואחר כך להתאכזב זה קודם כל אכזרי ודבר שני בכלל לא מפתיע שזה מאכזב. למה לדרוש מעצמנו להיות מושלמות? או מאחרים להיות מושלמים? מה אנחנו אלוהים? אנחנו בני אדם וכאלה אמורים להיות ולא שומדבר אחר...

מוזמנים ומוזמנות להתבונן לגבי מה בחיים שלכם סיגלתם צורת חשיבה פרפקציוניסטית (אני באופן אישי הופתעתי לגלות שבהרבה מאוד תחומים בחיים יש לי צורת חשיבה שכזאת) ואז לראות אם אתם.ן יכולים.ות לנסות לסגל שם צורת חשיבה אחרת ולא להיות עיוורים לערך הרב של מה שכן יש. חבל.

*הדברים שנכתבו כאן הם לא חומר מקורי שלי אלא שאובים מתוך מקורות שונים

ממש אשמח לתגובות ושיתופים
שבת שלום

שמש

 

[רוזי וקיידי]

הרגשתי שתיארת אותי...

בעיקר בקטע של ציונים, משקל ומראה חיצוני...
בציונים זה קל כי אני תמיד שואפת ל100, לצערי לא תמיד יצא
במשקל זה בעייתי כי הרף יורד כשאני מגיע אליו...

תודה על מה הפוסט.

 

[שמש157]

גם אני חשבתי על זה

תמיד רק בהקשר של ציונים משקל ומראה חיצוני. אלה דברים שבגלל שהם מדידים קל להבחין בפרפקציוניזם לגביהם.
אבל גיליתי ונדהמתי לאחרונה מהגילוי של כמה זה לא רק סביב אותם דברים מדידים כמו ציונים ומראה חיצוני, בשנים האחרונות אני דווקא פחות פרפקציוניסטית לגבי הדברים האלה אבל כן לגבי דברים אחרים. זה ממש כמו משקפיים שאני מרכיבה הרבה מאוד מהזמן ודרכם אני רואה את העולם ואני כל כך רגילה למשקפיים האלה שאפילו לא הבחנתי בהם (!!).
למשל לגבי הזוגיות שלי- זיהיתי שיש בי לפעמים איזו ציפייה למושלמות בזוגיות וכשזה לא מושלם יש תחושה קשה של עצב ושאולי הזוגיות הזו לא טובה בגלל זה- שוב רף גבוה+לראות בכל מה שלא עומד ברף הזה כחסר ערך.
ועוד דוגמאות: אני יכולה לצאת לחופשה ולרצות שיהיה ממש טוב, ממש ממש טוב- מושלם. ואז כשהדברים לא מסתדרים בדיוק כפי שדמיינתי אותם ממש להתבאס... במקום להנות ממה שיש ויש הרבה ממה להנות, בגלל החשיבה הפקפרציוניסטית אני לא אחווה את זה כך.
ועוד עניין שזיהיתי פרפקציוניזם לגביו- לא בטוח שהרבה התחברו לזה.. אבל אני הרבה פעמים נוטה לחשוב על זה שאין וודאות בעולם שלנו לגבי שום דבר... לא מה יהיה מחר, לא עוד שנה, והאמת שום ודאות לגבי שום דבר שאני יכולה לחשוב עליו. אני אפילו לא יכולה לדעת בודאות שאני קיימת. ואז זה היה מכניס אותי לחרדה כי אם אין ודאות לשום דבר ואני לא יכולה לדעת שום דבר זה ממש מפחיד... ולאחרונה הבנתי שגם החשיבה הזו היא חשיבה פרפקציוניסטית (!) כי גם הצבתי רף מאוד גבוה למהי ידיעה. ידיעה=ודאות. כלומר רק מה שיש לי לגביו ודאות, ידיעה מושלמת, זו ידיעה. וכל השאר כל מה שאין לגביו ודאות אין לו ערך בכלל וזו לא ידיעה בכלל. ואם אני מסתכלת על הדברים דרך משקפיים לא פרפקציוניסטיות אני יכולה לראות שזה נכון שאין ודאות, אבל כן יש ידיעה. אמנם ידיעה לא מושלמת אבל זו עדיין ידיעה ויש לה ערך יותר מאשר משהו שאין לי לגביו ידיעה כלל.
למשל אני יכולה לדעת שרוב הסיכויים שמחר החיים שלי ימשיכו כפי שתכננתי אותם, יש סיכוי קטן שלא, אבל רוב הסיכויים שכן.

בקיצור, לראות את העולם לא דרך משקפי הפרפקציוניזם זה לראות את העולם בדרך שהיא הרבה יותר קרובה למה שהוא באמת. כי העולם הוא לא שחור- לבן. ובעולם יש הרבה דברים עם הרבה מאוד ערך והם לא צריכים להיות מושלמים בשביל שיהיה להם ערך. ובנוסף לזה שבעיניי לראות את העולם ללא משקפי הפרפקציוניזם זה לראות את העולם בדרך אמיתית יותר זה גם לראות את העולם בדרך שמעוררת הרבה פחות חרדה ומאפשרת להנות הרבה יותר ממה שיש בו.

אני באופן אישי ממש הבנתי שלסגל לעצמי חיים ללא משקפי הפרפקציוניזם אלה חיים מהנים יותר, כדאיים יותר ואמיתיים יותר!

עכשיו רק נותר לעבוד על הניתוח להסרת משקפי הפרפקציוניזם

 

[רוזי וקיידי]

קצת מפחיד לי לקרוא אותך כי אני כל כך מזדהה...

גם אנ יכולה להינות מחופשה מושלמת ואז משהו קורה, אפילו לא כל כך רציני, והכל שחור.
שמעתי שזה מכנה משותף אצל כאלה שסובלים מהפרעות אכילה..
אני גם דיי נוטה לדכאון כך שמראש אני אשים דגש על הדברים הרעים ולא הטובים
&nbsp
ועם המצב היום בעולם.....אי הודאות ממש גדולה...
עם טראמפ והקים קון קאו או מהשמו, סוריה, אירן וכל השאר...באמת אין לדעת....