שנאתי את הפרק הזה!
הפציינטית השבועית פשוט הביאה לי את העצבים, ומאסטרס גם, אז כל האינטרקציה ביניהן הקפיצה לי את העצבים, לא יכלתי לשמוע את הקול של הבחורה ששיחקה את נדיה, היא פשוט הייתה נוראית וצווחנית. לא היה מספיק האוס\וילסון, בחיי, אפילו הייתי מסתפקת בעוד האדי, העיקר לא לסבול את הנדיה הזו ואת מאסטרס.. הקטעים עם טאוב ופורמן מגניבים, יש להם כימיה מגניבה והם ממש מצחיקים ביחד, זוג מוזר. ממש אהבתי את הרעיון של לחבר ביניהם בפרקים האחרונים. הקטע עם החתול של וילסון היה קורע, אבל שוב, לא היה מספיק מזה בשביל להציל את הפרק. חוצמזה, שנמאס לי מזה שהאוס מתעלם מהרגל שלו, ואני מחכה בקוצר רוח לשובו של הכאב, זה חייב לקרות. אבל כל הקטע של ללכת בלי המקל שלו ובקושי לצלוע מתחיל לעייף אותי, שזו נראה לי המטרה של הכותבים, להחזיר את הכאב ושהכל יתפוצץ להאוס בפרצוף, אבל נראה. אהבתי את השיר בסוף, ואני מקווה שהוא רמז למה שהולך לבוא: How to fight loneliness Smile all the time Shine you teeth til meaningless Sharpen them with lies היוצרות ההפוכות בין האוס לוילסון, שעכשיו האוס "מאושר" ווילסון "אומלל", זה הכל חייב להוביל למשהו. ואם אני טועה אז הסדרה הזו מתה. אם אני צודקת אז הכותבים גאונים כי אני מתוסכלת! וזו בדיוק ההרגשה שצריך להיות לפני פיצוץ ענק.