לגבי העניין ועוד
היוגה כפי שמוגדרת ביוגה סוטרה, היא דבר מאוד מוגדר, גם אם רחב ומרובה-נתיבים. כלומר, על אף שהנתיבים ביוגה רבים, ועל היוגי להחליף נתיבים בהתאם למצבים המשתנים-תדיר של המציאות החיצונית כביכול וכמובן הפנימית, עדיין לא כל נתיב הוא "על הדרך". זה מאוד "פוליטקלי קורקט" לומר, כי "כולם צודקים" או דברים בסגנון דה. והרי זוהי בשורת הפתאים של ה"new age" המאופיין בביזוי של הרוחניות! זה פשוט לא נכון, חד וחלק. ישנם חוקי טבע מסוימים, שהם בלתי תלויים בדעות של פלוני כזה או אחר, והתעלמות מהן, היא פשוט פיתוח של בערות. תוכלו לעשות ניסוי פשוט, ולהפנט אדם כך, שיהיה משוכנע שכח הכבידה אינו אלא עורבא פרח. האדם האומלל הזה, בצעדו דרך החלון, ישבור את עצמותיו בדיוק כמוני וכמוך... למרבה הצער, הניסויים הללו, מאפיינים את התרבות בת-זמננו. בין אם הם נעשים בתום לב, או שלא, הדבר הנכון שאדם יכול לעשות בעקבות שבירת עצמותיו, הוא להכיר בכח הכבידה...הינו, בדהרמה – בשרירותם של חוקי טבע אוניברסליים. אם כל דרך היתה נכונה, מדוע דווקא האנשים הקדושים והנאורים ביותר התעסקו בלומר מה נאות ומה בלתי-נאות? כמובן, אין להיות נאיבי בשום אופן בעניין קבלת דעה כזו או אחת בדבר קיומו של חוק כזה או אחר - יש לפתח את יכולת ההבחנה בין הנכון יותר לנכון פחות. זוהי הדרך. ישנה שסטרה קלאסית, מאוד חשובה ומאירת-עיניים בפילוסופית האדוויטה של היוגה, הנקראית "ויואקה קונדמיני" – היינו "פסגת ההבחנה", ואני אומר זאת רק כדי להדגיש שבדרך הרוחנית, ההבחנה בין האמיתי יותר לאמיתי פחות, בין החשוב יותר לחשוב פחות, בין הנאות יותר לנאות פחות, בין הנצחי לחולף וכן הלאה, היא הן התחלת הדרך, הן הדרך עצמה (השיפור המתמיד ביכולת ההבחנה ובטיבה) והן פסגת הדרך – בה אנו "רואים את הרואה בצורתו שלו" (במילותיו של פטנג´לי, ביוגה סוטרה). היוגה סוטרה, היא כתב מאוחר יחסית לוודות ולרוב השסטרות, וחשובה אולי במיוחד העובדה שהיא באה לאחר זמנו של הבודהא (שקיאמוני) שגילה-מחדש ידע שאבד בתקופתו (המאה החמישית לפני הספירה) לגבי הגעה להארה. ויוגה, כידוע, עוסקת ומתמקדת בהארה, ולא בחיזוק שורשי השיער, או בדברים "קריטיים" כגון זה. לפיכך, הידע הבודהיסטי מופנם היטב ביוגה סוטרה. כמעט כפי שבבודהיזם, אותו אני רואה כיצירה הדידקטית הרוחנית המושלמת והאולטימטיבית, ההתיחסות לתנוחה פיסית מסתכמת במשהו כמו "שב כשגבך ישר, וצווארך בהמשך עמוד השדרה, ורגליך משוכלות" גם ביוגה סוטרה, ישנם כשלושה משפטים בסה"כ המתייחסים לתנוחה הפיסית. והנה הם: 1. התנוחה – נעימה ויציבה (סטירם – כולל אלמנט שהוא לא בהכרח נעים). כשרואים את המשפט הזה, ורואים את שיטת איינגר, למשל, קל לראות ששיטה זו אינה תואמת את היוגה. צר לי. 2. על התנוחה להיות בהרפיית המאמץ ובהתאחדות עם האינסוף – גם לא סגנון איינגר וגם לא "אשטנגה" או "אשטנגה ויניאסה" לא עונים על תנאי זה. 3. כך – חסינות בפני צמדי הניגודים – כלומר, כל מטרת ה*תנוחה* היא להיות מאוזנים... צמדי הניגודים הם חום/קור, פעילות/אינרטיות, וכו´. ומדוע? מכיוון שזוהי קרקע טובה לתרגולים הגבוהים יותר. בלי להגיד סתם "זה לא יוגה", כמו אדם בור, שדבק יותר מדי במילים ובנוסחאות ואין לו יכולת לחשוב ולהבחין בעצמו - מה קורה אם מתעלמים מאחד המשפטים? התשובה בקצרה: מפספסים את העיקר. ולא כל כך בקצרה: במקום דיון מלומד יותר או מלומד פחות, נסו ותראו. נסו סגנונות עדינים וענווים כגון ויניוגה ושימו לב איך אישיותכם מתעדנת, והאיזון הפנימי גדל. לעומת זאת, ראו איש המתרגל בשיטה שסותרת את אחד משני המשפטים הראשונים - ראו את האגו, את הסגירות המנטלית, את הסגידה לגוף ואת חוסר החסינות בפני צמדי הניגודים. אך כמובן, בסופו של דבר, המורה שלך הוא המכתיב את הסגנון הכללי של שיעוריך אצלו, ולא ה"שיטה" אליה הוא משתייך. ויותר מכך – אתה הוא זה הבונה לעצמו את הסהדנה, את האימון האישי שלך בבית. ומאחר והמשפטים כגון, "איזהו חכם? – הלומד מכל אדם", ו"מכל מלמדי השכלתי" הם משפטים האמורים להיות מקודשים על ההולכים בדרך, אין גם לקחת את כל התזה המוצגת למעלה כפשוטה - לא כמגבלה, אי-פתיחות, ובוודאי שלא ככתב שיטנה, אלא ממש להיפך – כאור נוסף, אור קטן, הנשפך על השביל, על ידי עוד הולך בדרך, באותה אהבה מיוחדת שבה אברך אתכם ואת כולם. בברכה ואהבה
