נטע וזה הכל
New member
דייטים ופחדים
שלום לכולם,
שמי נטע, בת 29, כותבת כאן פעם ראשונה. אכתוב קצת רקע, אם זה בסדר, ובהמשך המכתב הארוך הזה יש גם שאלה. תודה למי שיקרא או יגיב..
אני בטיפול פסיכולוגי, לא טיפול ראשון שלי, וכבר הרבה מאוד זמן נמצאת בתהליך, ומנסה לעשות עבודה עם עצמי. ברקע יש פגיעה מינית בגיל 7, ניסיון לפגיעה (הטרדה?) בגיל 15 ופגיעה נוספת, מינית, בגיל 22. ברקע יש גם תקופה ממושכת של אלימות פיזית ונפשית בתוך המשפחה, מגיל צעיר עד סביבות גיל 16-17. ואציין שעכשיו בת 29.
מעולם לא הייתי בקשר זוגי. אבל נלך עוד אחורה מזה- מעולם לא יצאתי לדייט... ועוד אחורה מזה... מעולם אפילו לא התנשקתי (סמיילי מובך...).. קשה לי עם מגע, בוודאי מגבר ולא אישה, מרגישה מובכת, ולא נוח, והגוף אוטומטית נדרך. וצריכה הרבה מאוד זמן "להתחמם", עד שבכלל מרשה לעצמי להעז לרצות מגע (ולא מתכוונת אפילו למגע מיני. אלא למגע כמו להחזיק ידיים).
כמו שכתבתי, אני הרבה זמן עושה תהליכים עם עצמי, ולפעמים זה מתקדם קצת יותר, ולפעמים נתקע במקום הרבה זמן (ולפעמים מרגישה שבכלל הולכת אחורה...). הייתי ביום חמישי בטיפול, ואמרתי לפסיכולוגית שאני מרגישה בתקופה שאני מנסה לעשות יותר צעדים. למרות שממש לא יודעת מאיפה הדחף, או המחשבה שיהיו לי אנרגיות לזה, כי בד בבד גם מרגישה בדיכאון. אבל רוצה/צריכה/זקוקה לזה שדברים יזוזו, לצאת מהתקיעות הנוראית הזאת, ולזוז. היא שאלה מה היה מסמן לי שהתקדמתי, או אפילו מסמן סיום של טיפול (ואני עוד רחוקה משם ממש...אבל ממש...). עניתי, שהייתי רוצה שהפגיעה המינית, זו שקרתה בגיל 7 (והודחקה, ולא טופלה, אלא בגיל מאוחר. ולכן הספיקה לגרום להרבה נזקים), שהפגיעה הזו לא תהיה נוכחת כל כך. בתור התחלה, שלא אחשוב על זה כל יום, שזה לא יציף כל לילה ולאורך סופי השבוע. שתהיה בי יותר חיוניות, כי יש שכבת דיכאון שנגרמת כתוצאה מהפוסט טראומה מהפגיעה המינית, ושאולי השכבה הזו קצת תרד, ותיתן לי לנשום יותר טוב, ולהרגיש חיונית יותר.
ומעבר לזה, בתור "נקודת סיום" לסוף תהליך טיפולי... אני לא צריכה לחכות עד שאהיה נשואה עם ילדים.. אבל לפחות שלא ארגיש שכל התחום הזה של זוגיות סגור אצלי בתוך קופסה נעולה עם מיליון מנעולים, ושאין לי סיכוי לפתוח אותה בכלל. שלפחות ארגיש שמסוגלת לצאת לדייט, להתנסות בזה, ללכת בדרך ולא לפחד ממנה פחד מוות.
ועכשיו אני בעצם מגיעה לעיקר (עד עכשיו זו הייתה הקדמה....). אני רוצה לשאול את מי שכאן מהניסיון שלה, איך היא התמודדה עם הנושא הזה של להכיר, דייטים, שלא לדבר על קשרים זוגיים (ולא רק דייט ראשון). ולא מתכוונת רק למי שיש לה רקע דומה לשלי, של פגיעה (זה לא הפורום המתאים לזה), אלא בכלל, מי שמתמודדת עם היכרויות בגיל מאוחר יחסית.
באופן אישי, אני מרגישה מאודדד לא מוכנה לזה. אבל הפסיכולוגית שלי אמרה שיש בזה משהו שלפעמים צריך לקפוץ למים. ושלא צריך "לקפוץ ראש", אלא בשלבים, במנות קטנות, סופר קטנות אם צריך, אבל צריך להזיז – כי אחרת זה לא יזוז לבד.
אז לכן אני כותבת פה עכשיו. היא הציעה שאירשם לאתר הכרויות. בינתיים מחכה עם זה.. חושבת על זה כל הזמן מאז השיחה עם הפסיכולוגית ויש הרבה חששות שעולות אצלי. הרבה מחשבות על עצמי, עד לרמה שזה מאוד מציף. מהרגע שחזרתי הביתה ביום חמישי היו לי 3 התקפי בכי (עד שהצלחתי להירגע מהתקף אחד, אז זה התחיל עוד פעם.. ועוד פעם..), ואני בדרך כלל לא בוכה בכלל. פשוט הכל הצטבר, וכנראה שבאמת נורא מפחדת מכל הרעיון הזה, אז זה מציף מאוד וגם יוצא הרבה בכי, ומחשבות מיואשות, ומחשבות של בדידות, ושהזוגיות הזו, ולהיות נאהבת, ולאהוב, ולהיות מחובקת ובקשר אינטימי- זה משהו שלא יקרה בשבילי. משהו שכנראה הולכת לפספס אותו לגמרי בלייף טיים הזה. וזה נורא מעציב אותי (הנה בא עוד התקף בכי..).
פוחדת ממגע, פוחדת להיפתח, ובכלל- באיזה שלב בשיחה (בדייט ראשון? שני?..) אני אמורה לספר על הרקע שלי? המסוים הזה, שקשור לפגיעה? כי אי אפשר להימנע מלספר את זה, כשיש אנשים (גברים ונשים) שאוהבים מגע, ואפילו בדייט ראשון מחפשים איזשהו מגע, שלא חייב להיות מיני, אבל אפילו משהו שנחשב בדרך כלל אלמנטרי כמו להניח יד על יד. בשבילי זה ממש לא מובן מאליו. איך אני מסבירה את זה למי שמולי? לא רוצה להיות מישהו שאני לא. כלומר, רוצה להיות אותנטית. ולא רוצה לא להגיד כלום ולתת לאדם שמולי להניח הנחות שאולי גם יהיו לא נכונות (שאם אני נרתעת ממגע אז אולי אני קרירה, שאני סוציומטית, שאני בכלל לא בעניין שלו, שאני בכלל לא בעניין של אף אחד, ומה הוא עושה פה איתי בכלל, איזה בזבוז של זמן...). כבר יותר פשוט "פשוט" להגיד את זה ולספר, אפילו רק במשפט אחד, שעברתי "כך וכך" ולכן קצת קשה לי עם מגע. אבל מתי אומרים את זה, את המשפט הזה? בדייט ראשון? בשלב ההכרות/התכתבות באתר הכרויות? בטלפון? מרגישה שצריכה להגיע לדייט כזה עם שלט על הצוואר, שאומר שעברתי פגיעה מינית, כי זה נראה לי כמו משהו שמגדיר מחדש את כל ההתייחסות לפגישה כזאת. וזאת מחשבה מגוחכת, אני יודעת. ומכעיסה. כי זה לא פייר שזה צריך להיות כל כך קשה.
ויש עוד הרבה מחשבות ותחושות שעלו לי בהקשר לזה, הרבה חששות. ובכלל מוצפת מזה מאוד.
אשמח לשמוע מחוויות של בנות כאן איך התמודדו או מתמודדות עם זה. עדיין לא הולכת להירשם לשום אתר הכרויות, אבל צריכה להתחיל איפשהו. אז מתחילה כאן.
תודה על התגובות שיהיו, וכל הכבוד למי שקרא/ה את המגילה הארוכה הזו... תודה!
נטע
שלום לכולם,
שמי נטע, בת 29, כותבת כאן פעם ראשונה. אכתוב קצת רקע, אם זה בסדר, ובהמשך המכתב הארוך הזה יש גם שאלה. תודה למי שיקרא או יגיב..
אני בטיפול פסיכולוגי, לא טיפול ראשון שלי, וכבר הרבה מאוד זמן נמצאת בתהליך, ומנסה לעשות עבודה עם עצמי. ברקע יש פגיעה מינית בגיל 7, ניסיון לפגיעה (הטרדה?) בגיל 15 ופגיעה נוספת, מינית, בגיל 22. ברקע יש גם תקופה ממושכת של אלימות פיזית ונפשית בתוך המשפחה, מגיל צעיר עד סביבות גיל 16-17. ואציין שעכשיו בת 29.
מעולם לא הייתי בקשר זוגי. אבל נלך עוד אחורה מזה- מעולם לא יצאתי לדייט... ועוד אחורה מזה... מעולם אפילו לא התנשקתי (סמיילי מובך...).. קשה לי עם מגע, בוודאי מגבר ולא אישה, מרגישה מובכת, ולא נוח, והגוף אוטומטית נדרך. וצריכה הרבה מאוד זמן "להתחמם", עד שבכלל מרשה לעצמי להעז לרצות מגע (ולא מתכוונת אפילו למגע מיני. אלא למגע כמו להחזיק ידיים).
כמו שכתבתי, אני הרבה זמן עושה תהליכים עם עצמי, ולפעמים זה מתקדם קצת יותר, ולפעמים נתקע במקום הרבה זמן (ולפעמים מרגישה שבכלל הולכת אחורה...). הייתי ביום חמישי בטיפול, ואמרתי לפסיכולוגית שאני מרגישה בתקופה שאני מנסה לעשות יותר צעדים. למרות שממש לא יודעת מאיפה הדחף, או המחשבה שיהיו לי אנרגיות לזה, כי בד בבד גם מרגישה בדיכאון. אבל רוצה/צריכה/זקוקה לזה שדברים יזוזו, לצאת מהתקיעות הנוראית הזאת, ולזוז. היא שאלה מה היה מסמן לי שהתקדמתי, או אפילו מסמן סיום של טיפול (ואני עוד רחוקה משם ממש...אבל ממש...). עניתי, שהייתי רוצה שהפגיעה המינית, זו שקרתה בגיל 7 (והודחקה, ולא טופלה, אלא בגיל מאוחר. ולכן הספיקה לגרום להרבה נזקים), שהפגיעה הזו לא תהיה נוכחת כל כך. בתור התחלה, שלא אחשוב על זה כל יום, שזה לא יציף כל לילה ולאורך סופי השבוע. שתהיה בי יותר חיוניות, כי יש שכבת דיכאון שנגרמת כתוצאה מהפוסט טראומה מהפגיעה המינית, ושאולי השכבה הזו קצת תרד, ותיתן לי לנשום יותר טוב, ולהרגיש חיונית יותר.
ומעבר לזה, בתור "נקודת סיום" לסוף תהליך טיפולי... אני לא צריכה לחכות עד שאהיה נשואה עם ילדים.. אבל לפחות שלא ארגיש שכל התחום הזה של זוגיות סגור אצלי בתוך קופסה נעולה עם מיליון מנעולים, ושאין לי סיכוי לפתוח אותה בכלל. שלפחות ארגיש שמסוגלת לצאת לדייט, להתנסות בזה, ללכת בדרך ולא לפחד ממנה פחד מוות.
ועכשיו אני בעצם מגיעה לעיקר (עד עכשיו זו הייתה הקדמה....). אני רוצה לשאול את מי שכאן מהניסיון שלה, איך היא התמודדה עם הנושא הזה של להכיר, דייטים, שלא לדבר על קשרים זוגיים (ולא רק דייט ראשון). ולא מתכוונת רק למי שיש לה רקע דומה לשלי, של פגיעה (זה לא הפורום המתאים לזה), אלא בכלל, מי שמתמודדת עם היכרויות בגיל מאוחר יחסית.
באופן אישי, אני מרגישה מאודדד לא מוכנה לזה. אבל הפסיכולוגית שלי אמרה שיש בזה משהו שלפעמים צריך לקפוץ למים. ושלא צריך "לקפוץ ראש", אלא בשלבים, במנות קטנות, סופר קטנות אם צריך, אבל צריך להזיז – כי אחרת זה לא יזוז לבד.
אז לכן אני כותבת פה עכשיו. היא הציעה שאירשם לאתר הכרויות. בינתיים מחכה עם זה.. חושבת על זה כל הזמן מאז השיחה עם הפסיכולוגית ויש הרבה חששות שעולות אצלי. הרבה מחשבות על עצמי, עד לרמה שזה מאוד מציף. מהרגע שחזרתי הביתה ביום חמישי היו לי 3 התקפי בכי (עד שהצלחתי להירגע מהתקף אחד, אז זה התחיל עוד פעם.. ועוד פעם..), ואני בדרך כלל לא בוכה בכלל. פשוט הכל הצטבר, וכנראה שבאמת נורא מפחדת מכל הרעיון הזה, אז זה מציף מאוד וגם יוצא הרבה בכי, ומחשבות מיואשות, ומחשבות של בדידות, ושהזוגיות הזו, ולהיות נאהבת, ולאהוב, ולהיות מחובקת ובקשר אינטימי- זה משהו שלא יקרה בשבילי. משהו שכנראה הולכת לפספס אותו לגמרי בלייף טיים הזה. וזה נורא מעציב אותי (הנה בא עוד התקף בכי..).
פוחדת ממגע, פוחדת להיפתח, ובכלל- באיזה שלב בשיחה (בדייט ראשון? שני?..) אני אמורה לספר על הרקע שלי? המסוים הזה, שקשור לפגיעה? כי אי אפשר להימנע מלספר את זה, כשיש אנשים (גברים ונשים) שאוהבים מגע, ואפילו בדייט ראשון מחפשים איזשהו מגע, שלא חייב להיות מיני, אבל אפילו משהו שנחשב בדרך כלל אלמנטרי כמו להניח יד על יד. בשבילי זה ממש לא מובן מאליו. איך אני מסבירה את זה למי שמולי? לא רוצה להיות מישהו שאני לא. כלומר, רוצה להיות אותנטית. ולא רוצה לא להגיד כלום ולתת לאדם שמולי להניח הנחות שאולי גם יהיו לא נכונות (שאם אני נרתעת ממגע אז אולי אני קרירה, שאני סוציומטית, שאני בכלל לא בעניין שלו, שאני בכלל לא בעניין של אף אחד, ומה הוא עושה פה איתי בכלל, איזה בזבוז של זמן...). כבר יותר פשוט "פשוט" להגיד את זה ולספר, אפילו רק במשפט אחד, שעברתי "כך וכך" ולכן קצת קשה לי עם מגע. אבל מתי אומרים את זה, את המשפט הזה? בדייט ראשון? בשלב ההכרות/התכתבות באתר הכרויות? בטלפון? מרגישה שצריכה להגיע לדייט כזה עם שלט על הצוואר, שאומר שעברתי פגיעה מינית, כי זה נראה לי כמו משהו שמגדיר מחדש את כל ההתייחסות לפגישה כזאת. וזאת מחשבה מגוחכת, אני יודעת. ומכעיסה. כי זה לא פייר שזה צריך להיות כל כך קשה.
ויש עוד הרבה מחשבות ותחושות שעלו לי בהקשר לזה, הרבה חששות. ובכלל מוצפת מזה מאוד.
אשמח לשמוע מחוויות של בנות כאן איך התמודדו או מתמודדות עם זה. עדיין לא הולכת להירשם לשום אתר הכרויות, אבל צריכה להתחיל איפשהו. אז מתחילה כאן.
תודה על התגובות שיהיו, וכל הכבוד למי שקרא/ה את המגילה הארוכה הזו... תודה!
נטע
