דיכאון אחרי לידה - מאמר מהעיתון
נכנסות לכאן מדי פעם נשים, כמוני למשל, שהן אמהות שחוו או עדיין חוות קושי עצום בגידול התינוק שלהן. מצאתי לנכון להביא לכאן, ככתבה וכלשונה, כתבה שפורסמה ב"הארץ" תחת הכותרת "לפעמים הדיכאון רוצח". בעקבות נסיוני האישי (שסיפרתי עליו כאן בעבר) ובעקבות המאמר הזה, נראה לי חשוב והכרחי שנשים שחוות אחרי לידה כי אכן מה שיש להן הוא מחלה ושהן לא אשמות בה. לפעמים הדיכאון רוצח מאת אמנון טליתמן - רופא מומחה בפסיכיאטריה הפסיכולוג ד"ר אורי ורניק מתנגד להצעת התיקון לחוק העונשין, לפיה נשים הסובלות מדיכאון שלאחר לידה לא יועמדו לדין בגין עבירות פליליות שיבצעו באותה תקופה. הצעת החוק מתייחסת למעשה למצבים של פסיכוזה, אך ורניק חושש מהאפשרות של החלת התיקון גם על מצבי הדיכאון, הרבים פי כמה מהפסיכוזות לאחר לידה. הוא מוצא רוע ורשע בנשים שחלו נפשית אחרי לידה, ולפיכך, אם ביצעו פשע, יש לשפוט אותן. המצבים הפסיכוטיים הם נדירים והחוק ממילא מתייחס אליהם בהבנה, אולם רוב ההפרעות החמורות שלאחר לידה הן בגדר דיכאון. בעיה אחרת היא שחלק משמעותי מהסובלות מהפרעה כזו אחרי לידה, כלל אינן מאובחנות ואינן מטופלות. בעיה נוספת היא בהבנת מצבה של האשה שלקתה בדיכאון לאחר לידה. ורניק טוען שהיא האחראית למעשיה ואין להתחשב במחלתה אם פשעה. מדאיג לקרוא דברים כאלה כשהם נכתבים בידי פסיכולוג קליני. דיכאון אחרי לידה הוא מחלה קשה ומאמללת אולי אף יותר מדיכאון המתפתח אצל אנשים ונשים בשלבים אחרים של חייהם. הדיכאון אינו רק תחושה של עצב. מאפיין מרכזי במחלה זו, חוץ ממועקה נפשית, הוא קושי עצום בתפקוד. היולדת מתקשה בטיפול בתינוקה ומתקשה אפילו להעניק לו תשומת לב ונוכחות. דיכאון אחרי לידה מלווה ברגשות אשם בלתי רציונליים, המוגברים על ידי תחושת חוסר האונים והאשם המציאותי דווקא, של יולדת שאינה מטפלת בתינוקה. היא עלולה לחוש דחפים תוקפניים כלפי התינוק שקיומו ממחיש לה את חוסר יכולתה לטפל בו כפי שצירך. היא חרדה מדחפים אלה וחוששת לשפיות דעתה. כשהיא פונה לטיפול, היא פונה לא בגלל הסבל והמועקה. הסיבה העיקרית לפנייה היא הפחד מתחושת אובדן השפיות ומהדחפים התוקפניים כלפי התינוק. הדיכאון הופך אותה לאדם מסוגר, קצר רוח, מרוכז בעצמו, מריר ורגזני. מדובר בפתולוגיה נפשית הגורמת לחולה לאצור זעם ותוקפנות עצומים. התוקפנות מכוונת לרוב לחולה עצמה, המייסרת ומזניחה את עצמה. הצירוף של רגשות אשם כבדים, סבל רב ותוקפנות מפעפעת, מסוכן לחולה ולעתים רחוקות מאוד גם לתינוק. המטען התוקופני עלול גם "לסייע" להתאבדות. מכתבו של ורניק ממחיש את עוצמת המלכוד בו נמצאות חולות אלה גם בימינו, כאשר התובנה הפסיכולוגית קיימת וכן המודעות ליעילות של הטיפול התרופתי בדיכאון. המלכוד מתחיל בקושי לאבחן דיכאון שלעתים פורץ מיד ולעתים יכול להופיע אפילו מספר חודשים אחרי הלידה. החולה עצמה, כרבים הלוקים בדיכאון, בדרך כלל אינה מבינה במה בעצם מדובר וכך גם הקרובים לה. המלכוד מתעצם כאשר היולדת סופגת הערות ביקורת על התנהגותה ללא כל הבנה למצבה. רופאי משפחה מתייחסים לעתים רק לסימפטומים הגופניים ולעתים הם מסתפקים בתרופת הרגעה שיכולה להחמיר את הקושי בתפקוד או אף את הדיכאון עצמו. יש רופאים שנמנעים מלהפנות את היולדת לטיפול נפשי בגלל תפיסה מיושנת של סטיגמה שלילית. לרוב אין די גם בהפניה לטיפול, משום שדיכאון, ככלל, אינו מגיב טוב לפסיכותרפיה. מנגד, טיפול תרופתי שאינו מלווה בקשר טיפולי שיאפשר לאשה לברר את מצוקותיה ופחדיה, נדון לכישלון. העובדות הללו מנציחות לעתים תכופות מדי את הציווי הקדמון (והמיותר), "בעצב תלדי בנים". ורניק ואחרים כמותו נוטלים לעצמם את תפקיד הקטגורים של נשים ספורות שהמצוקה הרסה את חייהן. זאת, במקום להבין מהו באמת דיכאון לאחר לידה ועד כמה קשה ללוקות בו לזכות באבחון טיפול מתאימים. בהעדר טיפול, הן נשארות לבדן עם המחלה שתימשך שנים, עם תינוק דרשן, עם בעל קצר רוח, עם קרובים ביקורתיים, ולעתים עם רופאים שאמנם משתדלים לעודד, אך לא תמיד מספקים הסברים על הטיפול הקיים. כותרת המכתב של ורניק "לא הדיכאון רוצח - האדם רוצח", מעידה על תפיסה שעל פיה הדיכאון אינו מהווה מחלה רצינית. האמת היא הפוכה - יש מקרים שבהם הדיכאון הוא הרוצח ולא האדם. האדם, הלא היא היולדת, היא חולה, לא רשעה.
נכנסות לכאן מדי פעם נשים, כמוני למשל, שהן אמהות שחוו או עדיין חוות קושי עצום בגידול התינוק שלהן. מצאתי לנכון להביא לכאן, ככתבה וכלשונה, כתבה שפורסמה ב"הארץ" תחת הכותרת "לפעמים הדיכאון רוצח". בעקבות נסיוני האישי (שסיפרתי עליו כאן בעבר) ובעקבות המאמר הזה, נראה לי חשוב והכרחי שנשים שחוות אחרי לידה כי אכן מה שיש להן הוא מחלה ושהן לא אשמות בה. לפעמים הדיכאון רוצח מאת אמנון טליתמן - רופא מומחה בפסיכיאטריה הפסיכולוג ד"ר אורי ורניק מתנגד להצעת התיקון לחוק העונשין, לפיה נשים הסובלות מדיכאון שלאחר לידה לא יועמדו לדין בגין עבירות פליליות שיבצעו באותה תקופה. הצעת החוק מתייחסת למעשה למצבים של פסיכוזה, אך ורניק חושש מהאפשרות של החלת התיקון גם על מצבי הדיכאון, הרבים פי כמה מהפסיכוזות לאחר לידה. הוא מוצא רוע ורשע בנשים שחלו נפשית אחרי לידה, ולפיכך, אם ביצעו פשע, יש לשפוט אותן. המצבים הפסיכוטיים הם נדירים והחוק ממילא מתייחס אליהם בהבנה, אולם רוב ההפרעות החמורות שלאחר לידה הן בגדר דיכאון. בעיה אחרת היא שחלק משמעותי מהסובלות מהפרעה כזו אחרי לידה, כלל אינן מאובחנות ואינן מטופלות. בעיה נוספת היא בהבנת מצבה של האשה שלקתה בדיכאון לאחר לידה. ורניק טוען שהיא האחראית למעשיה ואין להתחשב במחלתה אם פשעה. מדאיג לקרוא דברים כאלה כשהם נכתבים בידי פסיכולוג קליני. דיכאון אחרי לידה הוא מחלה קשה ומאמללת אולי אף יותר מדיכאון המתפתח אצל אנשים ונשים בשלבים אחרים של חייהם. הדיכאון אינו רק תחושה של עצב. מאפיין מרכזי במחלה זו, חוץ ממועקה נפשית, הוא קושי עצום בתפקוד. היולדת מתקשה בטיפול בתינוקה ומתקשה אפילו להעניק לו תשומת לב ונוכחות. דיכאון אחרי לידה מלווה ברגשות אשם בלתי רציונליים, המוגברים על ידי תחושת חוסר האונים והאשם המציאותי דווקא, של יולדת שאינה מטפלת בתינוקה. היא עלולה לחוש דחפים תוקפניים כלפי התינוק שקיומו ממחיש לה את חוסר יכולתה לטפל בו כפי שצירך. היא חרדה מדחפים אלה וחוששת לשפיות דעתה. כשהיא פונה לטיפול, היא פונה לא בגלל הסבל והמועקה. הסיבה העיקרית לפנייה היא הפחד מתחושת אובדן השפיות ומהדחפים התוקפניים כלפי התינוק. הדיכאון הופך אותה לאדם מסוגר, קצר רוח, מרוכז בעצמו, מריר ורגזני. מדובר בפתולוגיה נפשית הגורמת לחולה לאצור זעם ותוקפנות עצומים. התוקפנות מכוונת לרוב לחולה עצמה, המייסרת ומזניחה את עצמה. הצירוף של רגשות אשם כבדים, סבל רב ותוקפנות מפעפעת, מסוכן לחולה ולעתים רחוקות מאוד גם לתינוק. המטען התוקופני עלול גם "לסייע" להתאבדות. מכתבו של ורניק ממחיש את עוצמת המלכוד בו נמצאות חולות אלה גם בימינו, כאשר התובנה הפסיכולוגית קיימת וכן המודעות ליעילות של הטיפול התרופתי בדיכאון. המלכוד מתחיל בקושי לאבחן דיכאון שלעתים פורץ מיד ולעתים יכול להופיע אפילו מספר חודשים אחרי הלידה. החולה עצמה, כרבים הלוקים בדיכאון, בדרך כלל אינה מבינה במה בעצם מדובר וכך גם הקרובים לה. המלכוד מתעצם כאשר היולדת סופגת הערות ביקורת על התנהגותה ללא כל הבנה למצבה. רופאי משפחה מתייחסים לעתים רק לסימפטומים הגופניים ולעתים הם מסתפקים בתרופת הרגעה שיכולה להחמיר את הקושי בתפקוד או אף את הדיכאון עצמו. יש רופאים שנמנעים מלהפנות את היולדת לטיפול נפשי בגלל תפיסה מיושנת של סטיגמה שלילית. לרוב אין די גם בהפניה לטיפול, משום שדיכאון, ככלל, אינו מגיב טוב לפסיכותרפיה. מנגד, טיפול תרופתי שאינו מלווה בקשר טיפולי שיאפשר לאשה לברר את מצוקותיה ופחדיה, נדון לכישלון. העובדות הללו מנציחות לעתים תכופות מדי את הציווי הקדמון (והמיותר), "בעצב תלדי בנים". ורניק ואחרים כמותו נוטלים לעצמם את תפקיד הקטגורים של נשים ספורות שהמצוקה הרסה את חייהן. זאת, במקום להבין מהו באמת דיכאון לאחר לידה ועד כמה קשה ללוקות בו לזכות באבחון טיפול מתאימים. בהעדר טיפול, הן נשארות לבדן עם המחלה שתימשך שנים, עם תינוק דרשן, עם בעל קצר רוח, עם קרובים ביקורתיים, ולעתים עם רופאים שאמנם משתדלים לעודד, אך לא תמיד מספקים הסברים על הטיפול הקיים. כותרת המכתב של ורניק "לא הדיכאון רוצח - האדם רוצח", מעידה על תפיסה שעל פיה הדיכאון אינו מהווה מחלה רצינית. האמת היא הפוכה - יש מקרים שבהם הדיכאון הוא הרוצח ולא האדם. האדם, הלא היא היולדת, היא חולה, לא רשעה.