דיכאון בקרב בני זוג/משפחה של חולי אלצהיימר

[yekantalisa]

דיכאון בקרב בני זוג/משפחה של חולי אלצהיימר

מתוך האתר של הכללית: כמו גם פגיעה בבריאות, בעיקר עלייה ברמת השומנים בדם/כולסטרול/לחץ דם גבוה: http://www.clalit.co.il/HE-IL/65Plu...tter&utm_medium=email&utm_campaign=jan19_2012

 

[חרגולית ירוקה]

המחקר מתייחס למטפלים קשישים

צ"ל סקפטי לגבי מחקרים בכלל. מהנסיון וההכרות שלי בני משפחה צעירים יותר שטיפלו בקרוביהם מצאו גם סיפוק ומשמעות מעבר לקושי הרב. במקרה אחד אחיינית שנפטרה אחרי שסבה בו טיפלה הלך לעולמו כי חייה הפכו חסרי משמעות יחסית... מנסיוני האובדן קשה לא פחות מהקושי בטיפול, סוג אחר של קושי כמובן. בזמן המאבק במחלה למטפל/ת, אין זמן להיות מדוכא, אין זמן להיות חולה.. כל יום מלא במטלות אתגרים הפתעות והתמודדות. מעט לחץ חיוני לבריאות. בתנאי שדואגים לצרכי הגוף, אוכל ופעילות. הריקנות אחרי האובדן היא הסכנה האמיתית. חבל מאוד ש 70 אחוז מהמטפלים במחקר היו בני זוג.. ובעיקר חבל שחברה שלנו לא מעודדת את הדור הצעיר לטפל בזקנים במקום ליבא מטפלים זרים.

 

[yekantalisa]

אני צעירה יחסית לגילאים שנחקרו

ובכ"ז חווה דיכאון. באשר להמלצה שלך - החברה שלנו /'וונא-בי' עולם ראשון. בעולם הראשון מעודדים ייבוא של מהגרי עבודה עניים מהעולם השלישי. בכל התחומים עתירי העבודה ומעוטי הטכנולוגיה, כולל סיעוד. לא נראה לי שהמצב עתיד להשתנות. שאלה: את מטפלת באם/אב חולים?

 

[חרגולית ירוקה]

בעבר טיפלתי

מקווה שתתגברי ותעזרי בכל מה שניתן כמובן צריך להבדיל בין עזרה בעבודות בית תחזוקה לבין טיפול אישי גם להבדיל בין דכאון שקשור לטיפול לבין החיים האישיים. כל אובדן הוא קשה ולאבד מי שטיפלת בו, אולי קשה יותר.

 

[yekantalisa]

הקשר הנפשי בין אמי לביני

סימביוטי מאוד. תמיד היה. עזרתי בכול בעבר, ומן הסתם נחזור לכך בראשון, עד שתימצא מטפלת. הדיכאון א י נו נובע מהטיפול אלא מההכרח להשלים עם מצבה. עם אובדנה.

 

[ליאורלילי]

קראתי גם אני את ההודעה על המחקר

יש פנים לכאן ולכאן. בעלי נפטר לא מזמן בגיל 62, צעיר, לי היה קשה מאד ועדיין קשה עם האובדן הזה הפתאומי. אך מעבר לכך אין לי את הקשיים היומיומיים של לראות אותו במצבו, מאכילים ומלבישים וקושרים למיטה. רק המחשבה על מה שעובר עליו, היתה נוראה עבורי. נכון שקשה לי בלעדיו מאד, הגעגוע חזק, אך אני חושבת שהאוגיאיזם שלי שהיה רוצה שהוא ימשיך לחיות, הוא לא לעניין. מה שחשוב כרגע שהוא לא סובל יותר וגם שלא יגיע לקטעים הקשים יותר של המחלה, מזה הוא נגאל. אני חושבת שמצבי הגופני לא השתנה הרבה מאז, רק הרגשת הדכאון שהיתה לי קודם, אננה באותה מידה. אם יש עצב , אזי הוא של משהו אחר, אך לא מחשבות על העתיד ומה שחיכה לו ולנו. אני מאמינה שיש משהו במחקר הזה והוא נכון לבני זוג מטפלים. אף אחד לא יכול להבין את גודל האחריות שיש לבן הזוג על החלטות הטיפול, על מה לעשות ומה לא לעשות ואת מי לשתף והכי כואב זו הבדידות האינסופית. שבת שלום לכולם, טובה

 

[yekantalisa]

מזדהה מאוד, בעיקר עם תחושת

הבדידות. עוד משהו: חברים/ות לא ממש מבינים אותי; מנקודת ראותם, "ככה זה כשמזדקנים". כנראה שרק משפחת האלצהיימר המורחבת מסוגלת להזדהות ולהכיל. שבת שלום.

 

[טילי66]

טובה הצדק איתך

כל מילה בסלע אין מה להוסיף את כל כך צודקת.האובדן אכן קשה מנשוא הבדידות גם. אך לראות את הסבל כל יום מחדש ואין מושיע זה הרבה יותר קשה. כל יום יש סימטום חדש ולא ברור מאיפה זה בא ואיך מתמודדים עם זה לא לימדו אותי בשום בית-ספר.את אלמנה בפועל ואני לבעל חי. ההתמודדות מיום ליום יותר קשהשיהיה לכולנו שבת טובה והמון כוח להמשיך תמי