דיכאון/דכדוך
ראשית אני רוצה להודות לבנות הפורום ששיתפו, זכורה לי במיוחד מיטמיט.תודה.
לפני כמה ימים קראתי את ההתכתבויות שלכן.
אחרי עוד התפרצות בכי לא מוסברת שנמשכה שעות, ועוד הזדמנויות בהן לא הצלחתי להרים את עצמי מהספה, החלטתי שהגיע הזמן לפנות לעזרה מקצועית. קבעתי תור ועכשיו אני מחכה (קצת).
הכל התחיל בחודש שביעי. כבר הייתי חודשיים בבית והתחלתי להתחרפן. בתחילת תשיעי הבנתי שזו בעיה אבל מקריאה באתר של כללית הבנתי שלוקח זמן עד שהתרופות עובדות ושלפעמים זה פשוט עובר אחרי הלידה. אז חיכיתי.
היו תקופות של שיפור, שחשבתי שהנה זה נגמר. יצאתי, הסתובבתי, עשיתי התעמלות. כל מה שממליצים. זה לא עזר.
האנשים מסביבי רק אמרו לי כל הזמן עד כמה החיים שלי טובים, להתרכז בחיובי ובגדול, תתאפסי על עצמך. ואני מצידי ניסיתי לשדר עסקים כרגיל. בזמן ההריון הייתי כל כך תלויה בעזרת הסובבים אותי שכבר ממש חיכיתי לשחרר אותם.
בינתיים עברו עוד ארבעה חודשים בהם אני נלחמת לצאת מהמיטה בבוקר, ומזל שיש שני ילדים גדולים ושמצליחים לנער אותי לזוז. אני חוזרת ובוהה בקירות.
אתמול, אחרי שהודתי ביני לבין עצמי שיש כאן צורך בעזרה חיצונית, הפסקתי למלמל לאנשים ששואלים שהכל בסדר. לא הכל בסדר.
הבעל מרגיש אשם שלא הכריח אותי ללכת לטיפול מוקדם יותר.
כשחברה התקשרה, בחוכמה של בעלת נסיון היא שמעה בין המילים את הקושי. זו היתה הפעם הראשונה שאמרו לי שזה בסדר שאני ככה. שאלך לטיפול וארגיש טוב יותר. והיא כאן.
אתן, בסיפורים ובמילים התומכות, הצלחתן לעזור לא רק לזו שביקשה אלא גם לי שקראתי בשקט.
תודה
ראשית אני רוצה להודות לבנות הפורום ששיתפו, זכורה לי במיוחד מיטמיט.תודה.
לפני כמה ימים קראתי את ההתכתבויות שלכן.
אחרי עוד התפרצות בכי לא מוסברת שנמשכה שעות, ועוד הזדמנויות בהן לא הצלחתי להרים את עצמי מהספה, החלטתי שהגיע הזמן לפנות לעזרה מקצועית. קבעתי תור ועכשיו אני מחכה (קצת).
הכל התחיל בחודש שביעי. כבר הייתי חודשיים בבית והתחלתי להתחרפן. בתחילת תשיעי הבנתי שזו בעיה אבל מקריאה באתר של כללית הבנתי שלוקח זמן עד שהתרופות עובדות ושלפעמים זה פשוט עובר אחרי הלידה. אז חיכיתי.
היו תקופות של שיפור, שחשבתי שהנה זה נגמר. יצאתי, הסתובבתי, עשיתי התעמלות. כל מה שממליצים. זה לא עזר.
האנשים מסביבי רק אמרו לי כל הזמן עד כמה החיים שלי טובים, להתרכז בחיובי ובגדול, תתאפסי על עצמך. ואני מצידי ניסיתי לשדר עסקים כרגיל. בזמן ההריון הייתי כל כך תלויה בעזרת הסובבים אותי שכבר ממש חיכיתי לשחרר אותם.
בינתיים עברו עוד ארבעה חודשים בהם אני נלחמת לצאת מהמיטה בבוקר, ומזל שיש שני ילדים גדולים ושמצליחים לנער אותי לזוז. אני חוזרת ובוהה בקירות.
אתמול, אחרי שהודתי ביני לבין עצמי שיש כאן צורך בעזרה חיצונית, הפסקתי למלמל לאנשים ששואלים שהכל בסדר. לא הכל בסדר.
הבעל מרגיש אשם שלא הכריח אותי ללכת לטיפול מוקדם יותר.
כשחברה התקשרה, בחוכמה של בעלת נסיון היא שמעה בין המילים את הקושי. זו היתה הפעם הראשונה שאמרו לי שזה בסדר שאני ככה. שאלך לטיפול וארגיש טוב יותר. והיא כאן.
אתן, בסיפורים ובמילים התומכות, הצלחתן לעזור לא רק לזו שביקשה אלא גם לי שקראתי בשקט.
תודה
