Blackbird fly
New member
דיכאון- עוד סיפור עצוב בגוף ראשון.
היי לכן. כתבתי פה הודעה פעם אחת, איך שהפורום נפתח, ומאז רק ביקרתי לקרוא כמה פעמים.
סיפור הדיכאון שלי ארוך, והוא כולל אשפוזים, חצי מהכדורים הפסיכיאטריים שקיימים, E.C.T, ניסיון אובדני שהשאיר אותי חצי נכה, והרבה, הרבה, סבל...
קצת מעצבן שאנשים חושבים שדיכאון הוא נטו עצב, ולא מבינים שהוא כולל כל כך הרבה. כעס, תסכול, ייאוש, בלבול, חוסר אונים, שנאה עצמית, שנאת החיים, ועוד הרבה.
אני לבד, אני נורא לבד. יש כל כך הרבה, אבל אין אף אחד.
כשהמצב ממש מחורבן אני בוכה, ואני נרגעת כשאני בוכה. זה מן אישור כזה שהסבל שלי אמיתי, שאני לא סתם מקטרת,
אבל כשהבכי נרגע... ריקנות.
אני חושבת הרבה על הסבל. על הרע. החיים שלי כל כך ריקניים, שאני מחפשת למלא אותם איכשהו, ולמלא אותם בטוב אי אפשר, אז ממלאת ברע.
את כל היום אני מעבירה בשכיבה במיטה, משחקת כדורסל בפלאפון, מעשנת סיגריה אחרי סיגריה, ובעיקר חושבת המון.
מדי פעם כשלאיזה חבר משעמם אז הוא בא, מעשנים משהו, צוחקים, מדברים שטויות, נפרדים, ואני חוזרת להיות לבד גם פיזית.
אין לי כוח לעשות שום דבר, שום דבר לא מעניין אותי, שום דבר לא מרגש אותי. לא מצליחה להעסיק את עצמי בשום דבר.
ואני לבד. אני לבד. אני לבד.
שלום, אני בלקבירד, ואני רוצה למות.
מישהו מסוגל לאהוב אותי?
השיר הזה- או שממש תאהבו אותו או שממש תשנאו אותו. מתאר את הדיכאון (שלי) מילה במילה.
עץ אגוז
פרחים רעים והדיכאון חמוץ וארור
אני שוכב על המיטה כל היום וחושב
על איך אני מסיים את החיים שלי,
כדור פורח אבוד בשמיים
משקולות פלדה בגוף, בראש
אני חולה אלוהים אני מסתכל על הזריחה בסרט בטלויזיה
ומתגעגע לשמש שהכרתי לפני שהתמוטטתי
מתגעגע לצבע של הדברים לפני שהפכו כהים
שום דבר לא מזיז אותי
אני רוצה להקיא את כל היאוש הזה החוצה
והזמן מזדחל לו, דלת נפתחת, שמש מתה
ציפורים מברזל מצייצות, העיניים שלי חצי סגורות
מתבוננות בדשא וזה כואב כואב לשקוע ככה
באמצע החיים ולמות כל יום מכל דבר שזז
לעשן בשרשרת לחבק את הסיגריה
לבקש ממנה להתפלל שהנה אתה קם בבוקר והכל היה ואיננו
נספג בזיכרון
וגבריאל קם ממיטת החולי ומתחיל לשיר
שיר הלל לזמן האמיתי שבו אתה נושם
את הנשימות האמיתיות שהן מלאות הוד
והטל נוחת על הגוף המאושר שלך וממלא אותך חיים
לנשום את השמים לדרוך יחף על אדמה לחה לחייך
לרקוד באויר כאילו בלי משקל
להרגיש את המוזיקה בגוף מרחפת בחלל הנשימה
לשיר, לקפוץ מהמיטה בהתרגשות מיום מלא הפתעות
מסתם התרגשות כזאת
לשתות קפה ולהרגיש את הטעם
לחבק מישהי, לחבק משהו, לגעת ברוח
לראות את הצבע של הדברים
לשוחח עם מישהו סתם בלי לכאוב לא לכאוב
איפה זה לאן זה נעלם
חושך צלמוות איש חול מתפורר עם כל צעד
הלמות הרגל על האדמה מפוררות אותי
אני מתחבא מהעולם בתוך מיטה
גלגל העין בוהה דומם חשיכה ניראית
צל מן העבר חולף, אני נחנק
מה שווה עין עגולה מול השמש
את כל הכתבים שלי שרפתי בכיור
היד שאוחזת בעט מפחידה אותי
כמו התהום הגדולה שלתוכה נפל עולמי שהוא קטן וצר
כמו סמטה חשוכה
והעין רואה את כל המכוניות והמגבות שתלויות על חבל
נעות ברוח לוחשות לאבנים שלוחשות לצמחים
גבריאל מה קרה לך, נע כמו צל רואה את המראות ולא יכול להם
לדבר זה לשרוק את המילים מהריאות וזה מותיר אותי מותש
תיקון יגוני מנחה לפניך
כלב עם עין פצועה ננשך בקרב איתנים בלילה של תלמי אליהו
ואין למי להתפלל ואין ממי לבקש
כי הלילה שנפל על סדום חשוך מאוד
.והבוקר לא מאיר ולשמש אין צבע
כוס אוחתו כל המילים והמנגינות והדיבורים
רק לקפה יש טעם וסיגריות בוערות וגם זה בקושי בתוך הגיהנום הזה
אני מפוצץ בכדורים ולא רואה את הסוף של הדבר הארור הזה
מסתובב כמו בחלום גרוע במיוחד
ואין לי מילים בכלל לתאר את התחושה
הכל חמוץ וסמיך איך אפשר לתאר סבל נפשי כזה
הכל מת, מת
הכל שונה
אני זה לא אני
אטום ודביק
כוס אוחתו על הכל
http://www.youtube.com/watch?v=HTc2sNyxPKY
(אלומת האור-
)
היי לכן. כתבתי פה הודעה פעם אחת, איך שהפורום נפתח, ומאז רק ביקרתי לקרוא כמה פעמים.
סיפור הדיכאון שלי ארוך, והוא כולל אשפוזים, חצי מהכדורים הפסיכיאטריים שקיימים, E.C.T, ניסיון אובדני שהשאיר אותי חצי נכה, והרבה, הרבה, סבל...
קצת מעצבן שאנשים חושבים שדיכאון הוא נטו עצב, ולא מבינים שהוא כולל כל כך הרבה. כעס, תסכול, ייאוש, בלבול, חוסר אונים, שנאה עצמית, שנאת החיים, ועוד הרבה.
אני לבד, אני נורא לבד. יש כל כך הרבה, אבל אין אף אחד.
כשהמצב ממש מחורבן אני בוכה, ואני נרגעת כשאני בוכה. זה מן אישור כזה שהסבל שלי אמיתי, שאני לא סתם מקטרת,
אבל כשהבכי נרגע... ריקנות.
אני חושבת הרבה על הסבל. על הרע. החיים שלי כל כך ריקניים, שאני מחפשת למלא אותם איכשהו, ולמלא אותם בטוב אי אפשר, אז ממלאת ברע.
את כל היום אני מעבירה בשכיבה במיטה, משחקת כדורסל בפלאפון, מעשנת סיגריה אחרי סיגריה, ובעיקר חושבת המון.
מדי פעם כשלאיזה חבר משעמם אז הוא בא, מעשנים משהו, צוחקים, מדברים שטויות, נפרדים, ואני חוזרת להיות לבד גם פיזית.
אין לי כוח לעשות שום דבר, שום דבר לא מעניין אותי, שום דבר לא מרגש אותי. לא מצליחה להעסיק את עצמי בשום דבר.
ואני לבד. אני לבד. אני לבד.
שלום, אני בלקבירד, ואני רוצה למות.
מישהו מסוגל לאהוב אותי?
השיר הזה- או שממש תאהבו אותו או שממש תשנאו אותו. מתאר את הדיכאון (שלי) מילה במילה.
עץ אגוז
פרחים רעים והדיכאון חמוץ וארור
אני שוכב על המיטה כל היום וחושב
על איך אני מסיים את החיים שלי,
כדור פורח אבוד בשמיים
משקולות פלדה בגוף, בראש
אני חולה אלוהים אני מסתכל על הזריחה בסרט בטלויזיה
ומתגעגע לשמש שהכרתי לפני שהתמוטטתי
מתגעגע לצבע של הדברים לפני שהפכו כהים
שום דבר לא מזיז אותי
אני רוצה להקיא את כל היאוש הזה החוצה
והזמן מזדחל לו, דלת נפתחת, שמש מתה
ציפורים מברזל מצייצות, העיניים שלי חצי סגורות
מתבוננות בדשא וזה כואב כואב לשקוע ככה
באמצע החיים ולמות כל יום מכל דבר שזז
לעשן בשרשרת לחבק את הסיגריה
לבקש ממנה להתפלל שהנה אתה קם בבוקר והכל היה ואיננו
נספג בזיכרון
וגבריאל קם ממיטת החולי ומתחיל לשיר
שיר הלל לזמן האמיתי שבו אתה נושם
את הנשימות האמיתיות שהן מלאות הוד
והטל נוחת על הגוף המאושר שלך וממלא אותך חיים
לנשום את השמים לדרוך יחף על אדמה לחה לחייך
לרקוד באויר כאילו בלי משקל
להרגיש את המוזיקה בגוף מרחפת בחלל הנשימה
לשיר, לקפוץ מהמיטה בהתרגשות מיום מלא הפתעות
מסתם התרגשות כזאת
לשתות קפה ולהרגיש את הטעם
לחבק מישהי, לחבק משהו, לגעת ברוח
לראות את הצבע של הדברים
לשוחח עם מישהו סתם בלי לכאוב לא לכאוב
איפה זה לאן זה נעלם
חושך צלמוות איש חול מתפורר עם כל צעד
הלמות הרגל על האדמה מפוררות אותי
אני מתחבא מהעולם בתוך מיטה
גלגל העין בוהה דומם חשיכה ניראית
צל מן העבר חולף, אני נחנק
מה שווה עין עגולה מול השמש
את כל הכתבים שלי שרפתי בכיור
היד שאוחזת בעט מפחידה אותי
כמו התהום הגדולה שלתוכה נפל עולמי שהוא קטן וצר
כמו סמטה חשוכה
והעין רואה את כל המכוניות והמגבות שתלויות על חבל
נעות ברוח לוחשות לאבנים שלוחשות לצמחים
גבריאל מה קרה לך, נע כמו צל רואה את המראות ולא יכול להם
לדבר זה לשרוק את המילים מהריאות וזה מותיר אותי מותש
תיקון יגוני מנחה לפניך
כלב עם עין פצועה ננשך בקרב איתנים בלילה של תלמי אליהו
ואין למי להתפלל ואין ממי לבקש
כי הלילה שנפל על סדום חשוך מאוד
.והבוקר לא מאיר ולשמש אין צבע
כוס אוחתו כל המילים והמנגינות והדיבורים
רק לקפה יש טעם וסיגריות בוערות וגם זה בקושי בתוך הגיהנום הזה
אני מפוצץ בכדורים ולא רואה את הסוף של הדבר הארור הזה
מסתובב כמו בחלום גרוע במיוחד
ואין לי מילים בכלל לתאר את התחושה
הכל חמוץ וסמיך איך אפשר לתאר סבל נפשי כזה
הכל מת, מת
הכל שונה
אני זה לא אני
אטום ודביק
כוס אוחתו על הכל
http://www.youtube.com/watch?v=HTc2sNyxPKY
(אלומת האור-
