Ride On The Light
New member
דיכאון#1
באמת שרציתי לצאת לסדר פסח המטופש הזה, אבל אני פשוט לא יכולה. לא כשכל הבגדים היפים שלי מסרבים לעלות עליי כשהם מגיעים לירכיים שלי, ולא כשכל החולצות השמחות שלי חושפות זוג חתיכות בשר שמנות , שהם המותניים שלי. באמת שאני לא יכולה. מאז השנה שעברה עליתי עליה היסטרית של 20 קילו לערך...קצת יותר. כל ההתחלה של היום הזה בכלל הייתה מחורבנת, אבל הכל הסתדר בסוף והייתי בטוחה שהנה-אני מתקרבת לאנשהו, והכל הולך להיות שקט. אתמול שמתי לב שבחפיסת הכדורים נשאר רק כדור אחד. אבא היה שקוע בקריאת העיתון שלו באותו זמן, וכשאמרתי לו את זה האדיוט הזה ענה לי ב"אה" טיפשי. ניחא, חשבתי שיש לאמא עוד כדורים. אני חיבת אתם, לא אכפת לי למה, הם התקווה האחרונה שלי להוריד במשקל השנה. לא אכפת לי מה ההשפעה שלהם. אכפת לי שהם גורמים לי לאכול אולי תפוח וקערת סלט דל שומן ביום, ולהיות מאושרת מזה לגמרי. מה אני אעשה בלעדיהם?! אני לא יכולה!!! בסוף , אחרי תחינות רבות אבא השיג מהמרפאה המקומית 3 כדורים, , וביום שישי הוא ייקח חפיסה חדשה. נוסיף את זה שפיתחתי הצטננות, ואני מרגישה דיי רע במיוחד כשאני יוצאת לשרוף קלוריות. חשבתי שהכל יסתדר. בסוף נרגעתי כששמעתי שהוא השיג את הכדורים. יצאתי לצעוד, עשיתי כושר. אבל ידעתי שאותו רגע לפני בחירת הבגדים יפיל אותי! אני ידעתי! איך הוא לא יכול?! כשאין לי בכלל בגדים, כי כבר לא קונים לי, וכל מה שיש לי זה מכנסי פוטר וג'ינס פיל אחד , שאני הולכת איתו לכל מקום....הייתה בי תקווה שמשהו אחד יראה עלי טוב, וזה לא קרה. אבל עכשיו לכי תסבירי את זה לאמא, שחושבת רק על זה שזה בזבוז של מזון מחורבן שאחרי זה יאגר אצלה בבית .. היא לא יודעת שהיא נוטעת בי את כל חוסר הביטחון הזה. כל כך בא לי לאכול עכשיו משהו, יש שוקולד במקרר, באורח פלא. הם יצאו סוף סוף לסדר, ואני לבד. אני רוצה לעלות על משהו ולטרוף אותו, ולקנח בעוד משהו, אבל לא רוצה. אני אקח את הכדור שאבא הביא ואקווה לטוב. אפשר לקרוא לזה סוף טוב, תלוי איך מסתכלים על זה. לקחתי את הכדור, אבל למרות הכל הרצון לאכול משהו לא עבר. חשבתי שאני אעבור את זה בגבורה ואסתפק בכרוב. לא הסתפקתי. לקחתי פרוסת עוגת גבינה. בסדר, אפילו לדעתי הבולמוס הזה לא היה גדול במיוחד, ואני מתכננת לשרוף את הכל בצעידה קלה עוד מעט. בסדר, שאליו הלכתי בסוף, לא אכלתי כלום. אפאחד לא שם לב, כמובן. אמא חילקה לי אזהרה לא לאכול קנדעלך. אחותי הרזה עד אימה "עלתה" על הסיבה מדוע לא אכלתי, והמציאה תאוריה שטרפתי את חצי המקרר. לא כל כך מדויק, אבל חפיף. אני שונאת עכשיו את אמא יותר מכל דבר אחר. ואני שונאת את הכרס ואת הישבן שלי. אמא שלי היא היחידה שאומרת שאני שמנה. אפאחד אחר, גם כשהוא רוצה לפגוע בי, לא אומר י שאני שמנה. אני לא כל כך שמנה, אבל אמא שלי אומרת לי שאני כן. אמא שלי, שתפקידה לטוע בי בטחון, אהבה, והערכה עצמית אומרת שאני שמנה. אם היה לי אקדח הייתי יורה בה. נשבר לי כבר מהאכזבות האלו, אני אומרת לכן.
באמת שרציתי לצאת לסדר פסח המטופש הזה, אבל אני פשוט לא יכולה. לא כשכל הבגדים היפים שלי מסרבים לעלות עליי כשהם מגיעים לירכיים שלי, ולא כשכל החולצות השמחות שלי חושפות זוג חתיכות בשר שמנות , שהם המותניים שלי. באמת שאני לא יכולה. מאז השנה שעברה עליתי עליה היסטרית של 20 קילו לערך...קצת יותר. כל ההתחלה של היום הזה בכלל הייתה מחורבנת, אבל הכל הסתדר בסוף והייתי בטוחה שהנה-אני מתקרבת לאנשהו, והכל הולך להיות שקט. אתמול שמתי לב שבחפיסת הכדורים נשאר רק כדור אחד. אבא היה שקוע בקריאת העיתון שלו באותו זמן, וכשאמרתי לו את זה האדיוט הזה ענה לי ב"אה" טיפשי. ניחא, חשבתי שיש לאמא עוד כדורים. אני חיבת אתם, לא אכפת לי למה, הם התקווה האחרונה שלי להוריד במשקל השנה. לא אכפת לי מה ההשפעה שלהם. אכפת לי שהם גורמים לי לאכול אולי תפוח וקערת סלט דל שומן ביום, ולהיות מאושרת מזה לגמרי. מה אני אעשה בלעדיהם?! אני לא יכולה!!! בסוף , אחרי תחינות רבות אבא השיג מהמרפאה המקומית 3 כדורים, , וביום שישי הוא ייקח חפיסה חדשה. נוסיף את זה שפיתחתי הצטננות, ואני מרגישה דיי רע במיוחד כשאני יוצאת לשרוף קלוריות. חשבתי שהכל יסתדר. בסוף נרגעתי כששמעתי שהוא השיג את הכדורים. יצאתי לצעוד, עשיתי כושר. אבל ידעתי שאותו רגע לפני בחירת הבגדים יפיל אותי! אני ידעתי! איך הוא לא יכול?! כשאין לי בכלל בגדים, כי כבר לא קונים לי, וכל מה שיש לי זה מכנסי פוטר וג'ינס פיל אחד , שאני הולכת איתו לכל מקום....הייתה בי תקווה שמשהו אחד יראה עלי טוב, וזה לא קרה. אבל עכשיו לכי תסבירי את זה לאמא, שחושבת רק על זה שזה בזבוז של מזון מחורבן שאחרי זה יאגר אצלה בבית .. היא לא יודעת שהיא נוטעת בי את כל חוסר הביטחון הזה. כל כך בא לי לאכול עכשיו משהו, יש שוקולד במקרר, באורח פלא. הם יצאו סוף סוף לסדר, ואני לבד. אני רוצה לעלות על משהו ולטרוף אותו, ולקנח בעוד משהו, אבל לא רוצה. אני אקח את הכדור שאבא הביא ואקווה לטוב. אפשר לקרוא לזה סוף טוב, תלוי איך מסתכלים על זה. לקחתי את הכדור, אבל למרות הכל הרצון לאכול משהו לא עבר. חשבתי שאני אעבור את זה בגבורה ואסתפק בכרוב. לא הסתפקתי. לקחתי פרוסת עוגת גבינה. בסדר, אפילו לדעתי הבולמוס הזה לא היה גדול במיוחד, ואני מתכננת לשרוף את הכל בצעידה קלה עוד מעט. בסדר, שאליו הלכתי בסוף, לא אכלתי כלום. אפאחד לא שם לב, כמובן. אמא חילקה לי אזהרה לא לאכול קנדעלך. אחותי הרזה עד אימה "עלתה" על הסיבה מדוע לא אכלתי, והמציאה תאוריה שטרפתי את חצי המקרר. לא כל כך מדויק, אבל חפיף. אני שונאת עכשיו את אמא יותר מכל דבר אחר. ואני שונאת את הכרס ואת הישבן שלי. אמא שלי היא היחידה שאומרת שאני שמנה. אפאחד אחר, גם כשהוא רוצה לפגוע בי, לא אומר י שאני שמנה. אני לא כל כך שמנה, אבל אמא שלי אומרת לי שאני כן. אמא שלי, שתפקידה לטוע בי בטחון, אהבה, והערכה עצמית אומרת שאני שמנה. אם היה לי אקדח הייתי יורה בה. נשבר לי כבר מהאכזבות האלו, אני אומרת לכן.
