דיכאון

[גיטרה בועטת]

דיכאון

שלום. אני מש"קית ת"ש בבסיס סגור ליד ג'נין, מטפלת באוכלוסיה קשה חיילים מדהימים אחד אחד. לאחרונה אני מרגישה שדעכתי לגמרי...אני בדכאון מהסיפורים העצובים שאני נאלצת לשמוע כל יום, מהמקרים המזעזעים שאני רואה. אני נכנסתי כל כולי לתפקיד... לאחרונה אני לא רוצה לצאת הביתה כי אני מרגישה שאם אני אשאר בבסיס זה יכול לעזור...לטפל בעוד חייל, לשמוע עוד מצוקה... להיות קרוב "עם היד על הדופק". יש לי 2 חיילים שניסו להתאבד לאחרונה. אני בסיוטים מתמשכים בלילה ואיכשהו משליכה הכל על עצמי. אין ביכולתי למנוע את המצב הנוראי של החיילים שלי..אבל איכשהו אני מרגישה כאילו הכל נופל על כתפיי. יש לילות שאני נשארת כל הלילה במשרד ופשוט משתגעת, לא יכולה לישון, לא יכולה לדאוג לעצמי, מרגישה שאם בקשה תשלל זה רק כי לא התאמצתי מספיק. כשאני מגיעה הבייתה אני כבר רוצה לחזור לבסיס. אני לא יוצאת ולא נפגשת עם חבריי היקרים, אין לי כוחות אליהם. והכי גרוע שאין לי כוח למשפחה שלי שנורא דואגת לי כל רגע שאני בבסיס (איזור מסוכן).. פשוט כוחותיי אזלו... אני חוששת שזה ייפגע בחיילים בסופו של דבר. אני מפחדת, מה יהיה איתי?

 

[סהר-תמיכה]

רונה

כשאת של עצמך ושל אף אחד, בעצם של התפקיד ושל החיילים, שומעים כמה את נשחקת בין המילים שלך ובתוכן. שומעים כמה האחריות כבדה, וכמה אי אפשר להרפות, כמה את רוצה לדאוג שוב גם לעצמך, וכמה זה נשמע כרגע בלתי אפשרי. בתוך השחיקה הזו, אולי אפשר לשקול לבקש עזרה מקצועית לעצמך, אולי מהמקום שבו גם את תזכי לתמיכה, יקל עליך לתמוך גם בחיילים שלך, וגם לשמור עליך.. מקוים איתך שתוכלי לעזור לעצמך ודרך זה לחיילים שלך....

 

[timmyy]

הי..

רק רציתי להגיד לך כל הכבוד על האכפתיות שלך, והרצינות במילוי תפקידך.. הלוואי ויותר אנשי סגל היו כמוך... אולי באמת שיחה עם הקצינת ת"ש, או רופא היחידה יכול לעזור... מקווה שיהיה טוב

 

[disturbed fairy]

היי

קודם כל, את לא קצינה, ולא מפקדת, ואת לא קב"נית, ככה שאת חייבת להוריד מעצמך קצת אחריות, הרבה ממה שאת לוקחת על עצמך נשמע כאילו זו אחריות של אנשים אחרים... אני מבינה את החיבור עם החיילים, ואת כובד האחריות שאת שמה על עצמך, אבל אם תקחי על עצמך יותר מידי, ולא תתפקדי, אז כמ ושאמרת זה יזיק גם להם, אבל מעל לכל, לך, שבי עם עצמך ותעשי הפרדה בין החיים שלך, לצבא, כולם, או לפחות חלק, לוקחים חלק מה"עבודה" הבייתה, מה לעשות, יש דבירם שלא יוצאים, אבל אסור שזה יקרה עד רמה כזאת של חסור שקט נפשי, וחוסר כוחות.. פניה לקב"ן לשם שיחות או התייצעות היא בהחלט אופציה, שקלי אותה, או לדבר עם קצינת הת"ש שלך, או מפקד אחר שאת מרגישה איתו בנוח... בהצלחה!