דיכאון
ההגדרה הפסיכולוגית של דיכאון הוא מצב שבו האדם תופס את העתיד כרע/קשה/רצוף כישלונות תופס את הסביבה כמקום עוין/תחרותי ערך נמוך של העצמי (לא להיתבלבל,אלו לא התסמינים אלא ההגדרה) אם נסיק שההגדרות האלה נכונות,ואדם שעונה לפחות להגדרה אחת נמצא בשלב מסויים של הדיכאון אז ניתן להסיק שלא ניתן לברוח מהדיכאון,מעטים כל כך האנשים אשר מעולם לא היו במקום שבו הסביבה נתפסה כעויינת,ואני לא מסוגל לחשוב על שלב בחיים שלי שלא היה ידוע לי שמתישהו בעוד זמן מסויים יקרה משהו שאני לא ארצה בו. האדם כל כך בנוי להיות בדיכאון? העצב הוא חלק כל כך לא נפרד מהחיים שלנו? אם נניח שההגדרות הפסיכולוגיות מדוייקות אז אנחנו יכולים לומר בוודאות שהסטיקר של רבי נחמן "אין ייאוש בעולם כלל" לא רק שלא נכון אלא ההפך? ניתן לומר שכולנו שרויים כל הזמן ברמה מסויימת של דיכאון לא משנה מה,אלא שיש לנו מעין "מד עצב" שתמיד מלא במידה חלקית ורק כאשר הוא מלא במידה מועטה אנחנו יכולים להגדיר שאנו לא בדיכאון? כנראה שמה שאני אומר פה יכול להיראות למישהו אחר כטיפשי,אבל זה אחד הדברים שממלאים לי את הראש בזמן האחרון.
ההגדרה הפסיכולוגית של דיכאון הוא מצב שבו האדם תופס את העתיד כרע/קשה/רצוף כישלונות תופס את הסביבה כמקום עוין/תחרותי ערך נמוך של העצמי (לא להיתבלבל,אלו לא התסמינים אלא ההגדרה) אם נסיק שההגדרות האלה נכונות,ואדם שעונה לפחות להגדרה אחת נמצא בשלב מסויים של הדיכאון אז ניתן להסיק שלא ניתן לברוח מהדיכאון,מעטים כל כך האנשים אשר מעולם לא היו במקום שבו הסביבה נתפסה כעויינת,ואני לא מסוגל לחשוב על שלב בחיים שלי שלא היה ידוע לי שמתישהו בעוד זמן מסויים יקרה משהו שאני לא ארצה בו. האדם כל כך בנוי להיות בדיכאון? העצב הוא חלק כל כך לא נפרד מהחיים שלנו? אם נניח שההגדרות הפסיכולוגיות מדוייקות אז אנחנו יכולים לומר בוודאות שהסטיקר של רבי נחמן "אין ייאוש בעולם כלל" לא רק שלא נכון אלא ההפך? ניתן לומר שכולנו שרויים כל הזמן ברמה מסויימת של דיכאון לא משנה מה,אלא שיש לנו מעין "מד עצב" שתמיד מלא במידה חלקית ורק כאשר הוא מלא במידה מועטה אנחנו יכולים להגדיר שאנו לא בדיכאון? כנראה שמה שאני אומר פה יכול להיראות למישהו אחר כטיפשי,אבל זה אחד הדברים שממלאים לי את הראש בזמן האחרון.
