תרגע, אתה רק בן 24
בגיל שלי. בטחון עצמי זה דבר שנבנה. וזה תלוי ברצון שלך לבנות אותו, ובמאמץ שאתה מוכן להשקיע בזה.
רחמיים עצמיים זה סוג של מזוכיזם . באיזשהו מובן מזכוזטי , אנחנו פשוט נהנים מזה. נהנים לרחם על עמנו כי זה פשוט הרבה יותר קל ולעמוד ולעשות משהו בעניין.
הבעיה, שזה עלול לגרום ללוף אין סופי כמו שקורה לך בשנים האחרונות. צא מזה, צא מזה בחור .ממש לא מאוחר. גם פסיכולוג וטיפול לא יעזרו אם השינוי לא יתחיל בך. פסיכולוג ממש לא יעזור אם אתה לא מעוניין ולא מנסה לתת לעצמך צ'אנס לצאת מהמעגל ההרסני שאתה נמצא בו.
צא מבית, חפש עבודה. עבודה תעניק לך כסף, מסגרת, שגרה בריאה ואף חברים טובים, אם רק תרשה לעצמך להיפתח החוצה. שברגע שתכנס לעבודה טובה, שקול אופציה של לימודים במקביל או אחרי. תתחיל לתכנן כמה צעדים קדימה ולשאוף למשהו. זה יעניק לך הרבה כח.
אני זוכר את עצמי בחטיבה. שלוש שנים בין כתה ז' לכיתה ט' הייתי בריטואל קבוע של לשבת בפינת הכיתה בהפסקות. כל פאקינג הפסקה הייתי יושב ומרחם על כך שאני בודד, אבל לא באמת ניסיתי לצאת מזה.
בסופו של דבר, עבדתי על עצמי, וללא שום פסיכולוג (לא שזה דבר רע) . ומהתיכון וכלה בצבא ועד היום, לעולם לא הייתי בודד עוד.
תחילת כתה י' נכנסתי לצופים, נרשמתי ל"אחריי" , , יצאתי לטיולים , עבדתי הרבה במגוון עבודות ופשוט התחברתי והתערבבתי כמה שיותר וזה היה הרבה יותר קל ממה שתיארתי לעצמי שיהייה.
יצא למעשה, שאפילו אומר לך שאני מוצא את עצמי לעיתים קרובות מדי היום צריך לברור ביציאות עם חברים עם מי לצאת ועם מי לא, ומגיע למצב שאני מאכזב את X כי בחרתי בY. עד למצב כזה הגעתי, ומכלום. למה ? כי התאפסתי על עצמי. אז גם אתה יכול.
אם הגעתי למצב שאני רושם לך על כך בפתיחות באינטרנט שהפאקינג פייסבוק שלי נמצא כאן בחתימה עם שמי המלא, אתה מבין עד כמה היום אין לי בעיה עם העבר הזה. פשוט כי התמודדתי איתו, ובהצלחה יתרה.
על כולנו עוברים תקופות קשות לפעמים, וזה בסדר. באמת שזה בסדר כל עוד יודעים גם לדעת ולעמוד זקוף, ליישר עיניים למציאות הנוכחית ולהגיד ; "אני אתמודד עם זה".
או שפשוט אצטט את האמרה המצוינת של בן אפלק שזכה באוסקר המיוחל לאחר שנים של דעיכה עקבית:
"כולנו נופלים בחיים, החכמה היא לדעת מתי לקום חזרה".
אז קום ותתמודד. בהצלחה.
