דילמה חייתית...

[morancho1]

דילמה חייתית...

אתמול ראיתי משדר מזעזע בדיסקוברי..אנשים שהדימוי העצמי שלהם הוא כמו של חיה ספציפי (זה צולם באמריקה איך לא). האנשים האלה מרגישים שנולדו חיה מסויימת, אז הם מבלים את מרבית זמנם בניסיום להידמות לאותה חיה... כך למשל מישהו שרואה את עצמו כנמר (למה לא), קעקע את כל גופו כנמר, שם עדשות מגע מסיביות וגם..ניתח את פניו לצורה חתולית, חידד את שיניו , חידד את אוזניו (ואני מדברת על לתפור חצי אוזן כדי שהיא תיראה כמו משולש!) ואף שם שתלים של שפם באזורים שונים של פניו.. האם אתם בתור רופאים פלסטיים, הייתם מסכימים לנתח אדם כזה, בידיעה שאם אתם לא תעשו את זה באמצעים סטרילים ועם זריקות הרדמה, מישהו אחר יעשה את זה בצורה הרבה יותר מסוכנת וכואבת. אה, וגם מצד שני, תמיד קיים הסיכוי שה"נמר" עוד שנה "יתאפס" על עצמו, ואז יתבע אתכם שהרסתם לו את הפרצוף... נו אז מה אתם אומרים?..... (מעניין אם עוד כמה שנים נמצא דילמות כא-לה במור!)

 

[morancho1]

../images/Emo108.gif../images/Emo108.gif../images/Emo108.gif

(זה דרש)

 

[בן100]

תלוי כמה $$$$ הוא משלם

נו, התקבלתי לרפואה?

 

[morancho1]

כן..באוניברסטת עזה

 

[קונגונדה]

cat man או cat-walk?

1. גם אני ראיתי את התוכנית. מדהימה! 2. טוב, זה הולך להיות "דחפורי" אז היכונו היכונו (מפי מי שרוצה להיות פסיכיאטרית...) מאד מפתה לכתוב כאן שהבן אדם אולי קצת מסובב. מצד שני, עד שנות ה - 60, הומוסקסואליות הוגדרה כהפרעת אישיות ב DSM-4. האם באמת הדימוי שלנו יכול לשאוף להיות חיה מסוימת? או שמה זוהי מגננה רגשית על הכעס והשנאה של מה שעשו לנו בעברנו הרחוק? או טכניקת בריחה והתמודדות שלנו, עם דימוי הגוף הפגום? האם גם בשם אותה בריחה - יש לנו, כרופאים, את הזכות לסייע לאדם בכל דרך בה הוא בוחר, או שמה מוטלת עלינו החובה "להחזירו למוטב" להתנהגות, המוגדרת היום, כנורמאלית בקנ"מ המערבי? מחד - אני זה מה שאני בוחר להיות. החברה המערבית מלאת הפירסינג והקעקועים מראה זאת היטב. הנשים המנותחות של ה - 90, הפירסינגים והקעקועים של שנות ה 2000, ונשים בנות 50 עם נזם וקעקוע בגב, מראות לנו שיש משהו יפה בשליטה העצמית הזו. אני קובע מי אני, ומה אני יכול להיות. אי אפשר לנתק את סוגיית דימוי הגוף, מהקשרי הדיוי העצמי הרחבים יותר. הצורך בשליטה על מי אני ולא לקבל את מה שאני ולהשלים איתו מרמז במקום מסוים על בעיה. השאלה היא, האם לאור שנות 200 - זוהי בעיה או מוסכמה חברתית? ועם נעמיק קצת יותר - האם מעשהו של איש החתול, הנו הקצנה בלבד (ובכך מעט מרמזת על פאתולוגיה) של התנהגות נורמאטיבית, או שמה מדובר בפאתולוגיה המתבטאת באפיקים לכאורה מקובלים? לדעתי, תפקידו של רופא הוא קודם כל לעשות את מה שהוא יודע לעשות, תוך מתן מגוון הכלים למטופל, ומלוא התמיכה הרגשית. הרופאה שאני הייתי רוצה להיות, תהיה מספיק רגישה לאיש החתול להבין את מקור הבעיה, ובהחלט הייתה שואלת לפני מדוע הוא מוכן ללכת על הליך כה מסוכן בכדי להגשים את היעוד שלו. האם הייתי מרימה את האיזמל ומשנה את פניו לנצח? לא יודעת. המומחה בתחום הזה הוא הפסיכיאטר, ולדעתי רק בהתערבות של גורם מהתחום הנפשי, לאור סוג הביעה, קיצוניותה ומורכבותה, ניתן לקבל החלטה מושכלת קצת יותר האם לבצע הליך אי רברסבילי בלי להסתכן בפגיעה כרונית במטופל. דבר אחד כן ברור לי - אם אי פעם אפגוש אדם עם בעיה כזו, אעשה כל מה שאני יכולה במגבלות המוטלות עליי כרופאה בשביל לעזור לו (בצורה הטובה ביותר, ובהתיעצות אם צריך במומחה המתאים, אחרי הכל רופא הוא לא אלוהים), בכל דרך בה אוכל.

 

[Y a n i B]

|אייקוןשלפרסנובל|

 

[קונגונדה]

*מסמיקה*

 

[morancho1]

מסכנים הפסיכיאטרים

נותר רק לומר..

 

[קונגונדה]

לא נכון...

לדעתי לא! הם רואים את הספקטרום של יכולותיו של המוח האנושי... והביטויים ההתנהגותיים והרגשיים שלו... הלוואי עליי!!!!

 

[baladi]

ww2

http://www.projectfacade.com

 

[kilgore]

סוגיה כואבת...

ראיתי משהו דומה לפני כמה שנים ב"ריפלי", בנאדם שחושב שהוא לטאה, ולכן הוא קיעקע את כל הגוף, יצר לעצמו קשקשים (!!!), פיצל את הלשון שלו לשניים, חידד את השיניים ועוד כמה דברים. מעניין איך הוא מתכוון ליצור זנב... זה גם מזכיר לי פרק שראיתי בעונה השלישית והמצויינת של ניפ/טאק, שמתעסק בתופעה דומה שנקראת BIID, או Body Integrity Identity Disorder. האנשים שסובלים מההפרעה הזו חשים שאיבר מסוים בגופם, בגרך כלל יד או רגל, איננו שייך לגוף באמת ומעוניינים להסיר אותו ולהפוך לגידמים. אותה שאלה אתית עולה גם כאן בפני הכירורגים: האם לבצע את הניתוח? לא פשוט בכלל.