דילמה קשה

serendipity27

New member
דילמה קשה

אני בת 27 ונשואה מזה שלוש וחצי שנים כאשר הוסכם בינינו שנושא הילדים יידחה לאחר שאני אסיים את התואר. בחצי השנה האחרונה הפסקתי לקחת גלולות אך עם זאת נותרתי אמביוולנטית לגבי הבאת ילד בשלב זה של החיים. ביני לבין בעלי נוצר ריחוק משום שהוא מת על ילדים ואילו אצלי נדמה שהדחף האימהי עוד לא נכנס לפעולה. כשאני רואה תינוקות אני לא נמסה ולא רצה לעשות להם קוצ'י מוצ'י. בעלי טוען שחוסר הרצון שלי נובע מסיבות מאד אגואיסטיות (איבוד שעות שינה, אי האפשרות לנסוע לחו"ל, עצירת הקריירה). אני מרגישה שאני מאכזבת את בעלי מצד אחד אך מצד שני אני לא יכולה להתכחש לכך שאני לא מוכנה לילד, לפחות לא בשלב זה של החיים. שאלתי היא האם מישהי מכן חוותה את התחושות שלי. האם עליי לצפות שבמהלך ההריון הדחף האימהי פתאום יתעורר? והשאלה הקשה ביותר - האם עליי לדבוק באי הרצון שלי להביא ילד במחיר של איבוד בעלי? הוא בן 32 ואומר שהוא לא מוכן לחכות שנתיים ואז לגלות ששום דבר לא השתנה אצלי. אני חדשה בפורום הזה ורוצה לומר שאני תומכת בכן מכל הלב. מהרגע שהתחתנתי ובמיוחד לאחר מספר שנות נישואין נדמה שכל העולם בוחן את הצדודית שלי. כל הכבוד שיש כאלה שמוכנות לקרוא תיגר על דבר שהוא מאושיות החברה הישראלית.
 

XUXA141

New member
דחף אמהי לא מתעורר בהריון.

שלא תעיזי לנסות לבדוק את זה. למה הפסקת לקחת גלולות? מה יקרה אם תיכנסי להריון? שאלי אותו קודם כל - כל המחירים שהוא ציין - עצירת הקריירה , אובדן שעות שינה, האם הוא מצפה לזה רק ממך או שהוא מוכן לויתורים כאלה ? ( ישנם גברים שמאד נדיבים עם ויתורים כאלה כשזה לא הם אלא בת הזוג שלהם - והם עוד קוראים לה אגואיסטית...) אני חושבת שזה המקום לשיחה עמוקה ומשמעותית, לפני שמישהו יעשה משהו שיצטער עליו. לשני הכיוונים. שאלי אותו האם הוא התחתן איתך בשביל ילדים או כי רצה להיות איתך?
 

serendipity27

New member
לשם הבהרה

אמנם הפסקתי לקחת גלולות אבל אנחנו משתמשים באמצעים אחרים. אני הייתי משוכנעת עד לפני כמה חודשים שזה משהו שאני רוצה. לגבי הויתורים, הוא טוען שהוא מוכן לוותר עבור ילד על כל הדברים הללו. כשהתחתנתי איתו ידעתי שהוא רוצה להיות איש משפחה ואני גם חושבת שהוא יהיה אבא מדהים. יש שיחות עמוקות ומשמעותיות כל הזמן, גם פנינו לייעוץ זוגי.
 
שאלי אותו רק שאלה אחת:

מה יקרה אם "דחף האמהות" לא יתעורר עד הלידה? כלומר איזו אמא תהיי וכ'ו...
 

מיריVA

New member
אצלי היה מצב דומה

כבר סיפרתי כאן - לא אהבתי ולא נמשכתי לשום ילד בסביבה שלי - כל המאמץ הכרוך בילדים רק הרתיעו אותי - והיום שיש לי ילד אני עדיין לא אוהבת ילדים בכלל - רק את שלי. גם לא נקשרתי אפילו במהלך ההריון - רק ברגע שהוא נולד. אבל הסיכון שלקחתי היה מחושב - ידעתי שבעלי איתי והיתה לי הרגשה טובה. חשוב שתנסי לדעתי לצייר לך מה עלול לקרות - תרחישים ומה הכי גרוע והאם תוכלי לעמוד בכך. את היחידה שתוכל להחליט. בהצלחה
 
אכן דילמה קשה,

מצד אחד אני מכירה בנות שלא נמסות לגבי ילדים אחרים אבל מטורפות על שלהן. מצד שני, יש אימהות שהיצר הזה לא יתעורר אצלן. אין לי מה להציע. ונראה לי שהפורום לא יכול לעזור במקרים כאלו, זה אישי שלך.
 

serendipity27

New member
תגדירי עזרה

מסתבר שהמקרה שלי לא כל כך אישי כי קיבלתי מספר מסרים מנשים שחוו וחוות את אותו הדבר. עצם זה שהן משתפות אותי בסיפורים שלהן מחזק אותי משום שקשה לי לשתף את הסובבים אותי בתחושות שהן בגדר טאבו בחברה כמו שלנו שמתכנתת אותנו שזה טבעי עבור אישה ללדת.
 

מאי26

New member
מזכירה לי מאוד את המקרה שלי...

גם אני לא רציתי ילדים במשך תקופה ארוכה (למרות שרציתי משפחה, בכללי, אבל רציתי לדחות את זה כמה שאפשר) מאותם טעמים - הפרעה לקריירה, לחופשות, שעות שינה, זמן פנוי לעצמי וכו'. ולא, לא ראיתי שום צורך להתנצל על זה - אני מאלה שחושבות שגם להביא ילד לעולם יכול להחשב כמעשה אגואיסטי, לא פחות מההמנעות. בעלי היה בדיוק כמו בעלך ומאוד לחץ - יש בינינו הפרש של ארבע שנים והוא היה כבר מוכן ואפוי הרבה לפני. התחלנו בסוף לנסות כשהייתי בת 28, ותוך זמן קצר נכנסתי להריון. יכולה להגיד לך שכל תקופת ההריון לא ממש הרגשתי את הדחף האמהי, וגם לפני כן, ההחלטה ללכת על זה היתה רציונלית לחלוטין ולא רגשית - הידיעה שאני רוצה ילדים ומשפחה, ושמתישהו צריך לקפוץ למים הקרים ולעשות את זה. השינוי הגדול חל אצלי לאחר לידתו של בני (לפני כמעט ארבעה חודשים). הייתי בהלם מעצמי, מעוצמת הרגשות והתחושות לאחר שהוא נולד. אני שתמיד חשבתי שגורי חתולים זה דבר הרבה יותר חמוד מתינוקות, התאהבתי בילד בכל מאודי, ומקבלת באהבה את הקשיים הכרוכים בגידולו. חייבת לציין עם זאת, שבן זוגי, שהבטיח תמיד להיות אבא מעורב ושוויוני, מקיים בגדול את הבטחותיו ונושא עימי בנטל. לא הייתי יכולה לעמוד בכך אם זה לא היה המצב, במיוחד כשאני עובדת בעבודה תובענית למדי, ומתכננת להתקדם גם בקריירה. לדעתי את צריכה לשאול את עצמך מה "תכנית החומש" שלך - איך את רואה את עצמך בעוד 10 - 20 שנה? האם כשאת מדמיינת את עצמך בשלב הזה ילדים ומשפחה הם חלק מהתכנית או שזה לא ממש משנה לך? תתחילי מנקודת המוצא הזו ותראי לאן זה מוביל אותך. ומה שניסיתי בעצם להגיד - ולא בטוח שזה יהיה רלוונטי בשבילך, אבל זה לפחות הסיפור שלי, ועובדה שקיימים סיפורים כאלה - הוא שהעובדה שאין לך דחף אמהי לא אומר בהכרח שהוא לא יתעורר ושתהיי אמא לא טובה. תנסי לחשוב על העניין גם מנקודות מבט אחרות ולהבין עם עצמך האם בסך הכל את רוצה ילדים או לא, בלי קשר ל"כמיהת הרחם".
 
למעלה