דילמה
בתור חיילת שירתתי בתור מורה חיילת בפנימיה , הייתי שם שנתיים עם ידים מדהימים שנכנסו לי לחיים בצורה משמעותית. הייתי חיה איתם כל הזמן ! הם היו כל עולמי במשך שנתיים. יום השחרור שלי היה היום הכי עצוב בעולם ,לא הפסקתי לבכות וגם הם, חבלי הניתוק היו קשים מאוד. עוד שנה אחרי זה הייתי איתם בקשר מעולה. לשכוח אותם אפעם לא שכחתי ואני כל הזמן מדברת עליהם ,גם היום כשאני עובדת בפנימיה אחרת שמאוד שונה. (הפנימיה שהייתי בה הייתה טיפולית שיקומית וזו שאני עובדת בה היום היא פנימיה קהילתית) בכל אופן, היום פגשתי מישהי שהדריכה שם אחרי את אותם חניכים, והיא עשתה לי צביטה בלב של געגוע עמוק! עבר המון זמן מאז שדיברתי איתם לאחרונה, אבל עלה בי החשק לדרוש בשלומם לראות מה איתם, הם נהיו ענקיים כבר (אני קצת מעודכנת). הדילמה שלי היא האם זה בכלל נכון? אני ממש לא בטוחה בעצמי לגבי הנכונות של הדבר כלפי הילדים האלה, חלקם כבר לא בפנימיה אלה בבית ,אבל יש לי את הכתובות של כולם .. מה לעשות ? לכתוב מכתב או להשאיר את הגעגוע לעצמי?
בתור חיילת שירתתי בתור מורה חיילת בפנימיה , הייתי שם שנתיים עם ידים מדהימים שנכנסו לי לחיים בצורה משמעותית. הייתי חיה איתם כל הזמן ! הם היו כל עולמי במשך שנתיים. יום השחרור שלי היה היום הכי עצוב בעולם ,לא הפסקתי לבכות וגם הם, חבלי הניתוק היו קשים מאוד. עוד שנה אחרי זה הייתי איתם בקשר מעולה. לשכוח אותם אפעם לא שכחתי ואני כל הזמן מדברת עליהם ,גם היום כשאני עובדת בפנימיה אחרת שמאוד שונה. (הפנימיה שהייתי בה הייתה טיפולית שיקומית וזו שאני עובדת בה היום היא פנימיה קהילתית) בכל אופן, היום פגשתי מישהי שהדריכה שם אחרי את אותם חניכים, והיא עשתה לי צביטה בלב של געגוע עמוק! עבר המון זמן מאז שדיברתי איתם לאחרונה, אבל עלה בי החשק לדרוש בשלומם לראות מה איתם, הם נהיו ענקיים כבר (אני קצת מעודכנת). הדילמה שלי היא האם זה בכלל נכון? אני ממש לא בטוחה בעצמי לגבי הנכונות של הדבר כלפי הילדים האלה, חלקם כבר לא בפנימיה אלה בבית ,אבל יש לי את הכתובות של כולם .. מה לעשות ? לכתוב מכתב או להשאיר את הגעגוע לעצמי?
