"דילמת הדריין"
"הסרט עוסק בסיפורם של כאלף יהודים הממתינים לאונייה שתבוא לקחת אותם לארץ ישראל. הם יצאו מווינה, התגלגלו ליוגוסלביה, ושם חיכו במשך כשנה וחצי להמשיך את המסע ארצה. כל זה מתרחש בתחילת שנות הארבעים, בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, והמשמעות ברורה: העלייה על האונייה וההפלגה לכיוון הארץ פירושה חיים. כל אפשרות אחרת מובילה למוות". "בסרט מובעת ביקורת יותר ממרומזת על הנהגת היישוב היהודי, ועל האופן בו התייחסה לחייהם של היהודים המחכים". ""דילמת הדריין" הוא סרט שהוקרן לראשונה במסגרת פסטיבל דוקאביב, וימשיך להיות מוקרן בהקרנות מסחריות בבתי קולנוע ברחבי הארץ. עיתוי יציאתו לאקרנים די מוצלח, כיוון שמדובר בסרט שהוא לגמרי לא פאן במובן ההוליוודי של המילה. העיתוי מוצלח כי אנחנו בתחילתה של תקופה שקרובה לקריסה מרוב ימים מלאי משמעות ליהדות ולישראליות שלנו: פסח, חג החירות כמובן, ומיד אחריו ימי שואה-זיכרון-עצמאות. תקופה נהדרת לסרטים כאלה. שלא לדבר על כך שלדתיים בינינו בכלל אסור לצאת לכייף ולראות סרטים בתקופה שבין פסח לל"ג בעומר, תקופה שנקראת ספירת העומר. ובכן, קבלו פסק הלכה: לסרט הזה מותר ללכת. באחריות, ולמרות שהוא לא סרט זוועות כמו שסרטי שואה עלולים להיות, וזו אגב עוד נקודה לזכותו. אין בו אלימות בוטה או סחטנות רגשית הגובלת בקיטש, ודווקא העדינות שלו היא שעושה אותו לאפקטיבי בעיני. אין תמונות מניפולטיביות של כל האנשים שמתו, ואין אף ניצול שבוכה מול המצלמה. יש רק אנשים שמספרים את הסיפור הכואב שלהם באיפוק, בהשלמה, ואפילו עם חיוך. זה עובד. ואם אתם הולכים לצפות בו, שימו בתיק חבילה של טישו. שיהיה". (
ניסוח קצת תמוה, הערה שלי)
"הסרט עוסק בסיפורם של כאלף יהודים הממתינים לאונייה שתבוא לקחת אותם לארץ ישראל. הם יצאו מווינה, התגלגלו ליוגוסלביה, ושם חיכו במשך כשנה וחצי להמשיך את המסע ארצה. כל זה מתרחש בתחילת שנות הארבעים, בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, והמשמעות ברורה: העלייה על האונייה וההפלגה לכיוון הארץ פירושה חיים. כל אפשרות אחרת מובילה למוות". "בסרט מובעת ביקורת יותר ממרומזת על הנהגת היישוב היהודי, ועל האופן בו התייחסה לחייהם של היהודים המחכים". ""דילמת הדריין" הוא סרט שהוקרן לראשונה במסגרת פסטיבל דוקאביב, וימשיך להיות מוקרן בהקרנות מסחריות בבתי קולנוע ברחבי הארץ. עיתוי יציאתו לאקרנים די מוצלח, כיוון שמדובר בסרט שהוא לגמרי לא פאן במובן ההוליוודי של המילה. העיתוי מוצלח כי אנחנו בתחילתה של תקופה שקרובה לקריסה מרוב ימים מלאי משמעות ליהדות ולישראליות שלנו: פסח, חג החירות כמובן, ומיד אחריו ימי שואה-זיכרון-עצמאות. תקופה נהדרת לסרטים כאלה. שלא לדבר על כך שלדתיים בינינו בכלל אסור לצאת לכייף ולראות סרטים בתקופה שבין פסח לל"ג בעומר, תקופה שנקראת ספירת העומר. ובכן, קבלו פסק הלכה: לסרט הזה מותר ללכת. באחריות, ולמרות שהוא לא סרט זוועות כמו שסרטי שואה עלולים להיות, וזו אגב עוד נקודה לזכותו. אין בו אלימות בוטה או סחטנות רגשית הגובלת בקיטש, ודווקא העדינות שלו היא שעושה אותו לאפקטיבי בעיני. אין תמונות מניפולטיביות של כל האנשים שמתו, ואין אף ניצול שבוכה מול המצלמה. יש רק אנשים שמספרים את הסיפור הכואב שלהם באיפוק, בהשלמה, ואפילו עם חיוך. זה עובד. ואם אתם הולכים לצפות בו, שימו בתיק חבילה של טישו. שיהיה". (