sleeping is givin in
New member
די ארוך... ואולי חושפני מידי...../images/Emo9.gif../images/Emo9.gif
אני עוד זוכרת איך הוא היה יושב, נשען על הארון בחדר הקטן ההוא ומנגן בגיטרה האדומה שלו. בוהה בנקודה מסויימת בתיקרה. הייתי כל כך צעירה, כל כך נאיבית... הוא היה בחור שקט, די מלנכולי, השתיקות שלו כבשו אותי, מילותיו המסולפות חדרו אליי. ממבט לאחור אני יכולה להבין, שלמרות שהרגשתי בוגרת, בכל זאת הייתי ילדה קטנה, לא הבנתי הרבה, לא הבנתי ציניות, עוד לא הייתה בי כל שנינות או רהיטות מילולית. אבל ידעתי לאהוב, מכל הלב, כמו שרק ילדים יודעים. הוא היה אוסף אותי באוטו שלו, מתקרב אליי לאט. מדבר אליי ברוגע. הייתי צריכה להבחין בסימנים, הייתי צריכה לסמוך על החושים שלי... בכל פעם שהביט בזמן שהפלאפון שלו צילצל והיה זורק אותו לצד, בכל פעם שלא התחשק לו לעבור ליד מקום מסויים, בכל פעם שהיה מרוחק וחשאי. אני עוד זוכרת איך הרגשתי כשגיליתי את האמת, זוכרת את החלקים בתוכי, שאבדו לעד... השנים חלפו, החיים סללו בשבילי מסלולים רבים, כאבים רבים... אומנם התחושה הזאת לא מרפה ממני. בחודשים האחרונים אני נתקלת בו לא מעט, חברה שלו גרה בבניין הסמוך, הוא עובר על פניי במבט מרוצה, מחבק אותה חזק או מרכיב בנחת משקפי שמש כהים... כהים כמו הנשמה שלו. והברכיים שלי משקשקות והבטן מתהפכת, אני מתביישת כל כך. אחרי שאת נפגעת כל כך הרבה, את חושבת שבפעמים הבאות תדעי לזהות, תדעי לברוח. אבל זה תמיד מכה בך מחדש. בכל פעם את מנסה לסמוך שוב על מישהו ובסופו של דבר את רק מצטערת על כך... אני מפחדת לתת לבחורים להתקרב אליי, אפילו מבחינה פיזית, אני תמיד נרתעת, חוששת. לא יודעת איך לאזור אומץ ולומר "אל תעזוב. תישאר איתי. אני לא יכולה עם הלבד הזה יותר...תציל אותי" אין לי מושג איך להעזר במישהו, תמיד קמתי בכוחות עצמי, סוג של אדם בלתי ניראה. אני יכולה לשבת, לכתוב מטאפורות פואטיות, אירוניה צורמת. אבל את הדברים שחשובים לי באמת אני לא מצליחה לומר בצורה נכונה, לא מצליחה ליפות את המילים, לא מסוגלת לתת לרגש לפרוץ מתוכי. האם אי פעם ראית משהו אמיתי כשהסתכלת עליי? היה מחניק במקום ההוא, אבל הרגשתי שמשהו בלתי-הפיך מתוחלל. הגעתם באיחור, ירדתם במהירות במדרגות, החיוך שלה היה הדבר הראשון שהצלחתי לראות, אחר כך את המכנסיים האדומות שלך. עברתם על פניי הלכתם לצפות במתרחש, מאחוריי. סידרתי קלות את הסוודר שלי, סירקתי באצבעות את שיערי הקצר. היא התיישבה לרגע ואירגנה דברים על הריצפה... הפנתי את ראשי. ובחוץ, בין המדרכות הקרות הלכתם מחוייכים. אילו רק ידעתי מדוע הזיכרון שלי תמיד חייב להיות כה מדוייק... ומדוע דווקא אתה נבחרת לככב בו. זה מצב נדיר בשבילי, מבלבל, ולמרות כל זאת, אף פעם לא הצלחתי להבין מי אתה באמת. אבל עכשיו אני יודעת שאתה כמוהו... אתה כמוהם. אני אדם גלוי, אני לא יכולה אחרת. אין לי מה להסתיר. אני מתביישת מספיק כדי לא להתבייש יותר. אני שמחה, אני קלילה, אני אופטימית. אבל כשאני פה, רק אני והמחשבות שלי, האפלה עוטפת אותי. רוח לילה חמה מאלצת אותי להבטיח לעצמי הבטחות שאין ספק שאני עתידה להפר. אבל תנו לי להאמין- שלעולם לא אתן לזה לקרות שוב, שבפעמים הבאות אדע לזהות. לברוח. יש כאן מישהו שיש לו מספיק אומץ, לאהוב, כמו שרק ילדים יודעים?
אני עוד זוכרת איך הוא היה יושב, נשען על הארון בחדר הקטן ההוא ומנגן בגיטרה האדומה שלו. בוהה בנקודה מסויימת בתיקרה. הייתי כל כך צעירה, כל כך נאיבית... הוא היה בחור שקט, די מלנכולי, השתיקות שלו כבשו אותי, מילותיו המסולפות חדרו אליי. ממבט לאחור אני יכולה להבין, שלמרות שהרגשתי בוגרת, בכל זאת הייתי ילדה קטנה, לא הבנתי הרבה, לא הבנתי ציניות, עוד לא הייתה בי כל שנינות או רהיטות מילולית. אבל ידעתי לאהוב, מכל הלב, כמו שרק ילדים יודעים. הוא היה אוסף אותי באוטו שלו, מתקרב אליי לאט. מדבר אליי ברוגע. הייתי צריכה להבחין בסימנים, הייתי צריכה לסמוך על החושים שלי... בכל פעם שהביט בזמן שהפלאפון שלו צילצל והיה זורק אותו לצד, בכל פעם שלא התחשק לו לעבור ליד מקום מסויים, בכל פעם שהיה מרוחק וחשאי. אני עוד זוכרת איך הרגשתי כשגיליתי את האמת, זוכרת את החלקים בתוכי, שאבדו לעד... השנים חלפו, החיים סללו בשבילי מסלולים רבים, כאבים רבים... אומנם התחושה הזאת לא מרפה ממני. בחודשים האחרונים אני נתקלת בו לא מעט, חברה שלו גרה בבניין הסמוך, הוא עובר על פניי במבט מרוצה, מחבק אותה חזק או מרכיב בנחת משקפי שמש כהים... כהים כמו הנשמה שלו. והברכיים שלי משקשקות והבטן מתהפכת, אני מתביישת כל כך. אחרי שאת נפגעת כל כך הרבה, את חושבת שבפעמים הבאות תדעי לזהות, תדעי לברוח. אבל זה תמיד מכה בך מחדש. בכל פעם את מנסה לסמוך שוב על מישהו ובסופו של דבר את רק מצטערת על כך... אני מפחדת לתת לבחורים להתקרב אליי, אפילו מבחינה פיזית, אני תמיד נרתעת, חוששת. לא יודעת איך לאזור אומץ ולומר "אל תעזוב. תישאר איתי. אני לא יכולה עם הלבד הזה יותר...תציל אותי" אין לי מושג איך להעזר במישהו, תמיד קמתי בכוחות עצמי, סוג של אדם בלתי ניראה. אני יכולה לשבת, לכתוב מטאפורות פואטיות, אירוניה צורמת. אבל את הדברים שחשובים לי באמת אני לא מצליחה לומר בצורה נכונה, לא מצליחה ליפות את המילים, לא מסוגלת לתת לרגש לפרוץ מתוכי. האם אי פעם ראית משהו אמיתי כשהסתכלת עליי? היה מחניק במקום ההוא, אבל הרגשתי שמשהו בלתי-הפיך מתוחלל. הגעתם באיחור, ירדתם במהירות במדרגות, החיוך שלה היה הדבר הראשון שהצלחתי לראות, אחר כך את המכנסיים האדומות שלך. עברתם על פניי הלכתם לצפות במתרחש, מאחוריי. סידרתי קלות את הסוודר שלי, סירקתי באצבעות את שיערי הקצר. היא התיישבה לרגע ואירגנה דברים על הריצפה... הפנתי את ראשי. ובחוץ, בין המדרכות הקרות הלכתם מחוייכים. אילו רק ידעתי מדוע הזיכרון שלי תמיד חייב להיות כה מדוייק... ומדוע דווקא אתה נבחרת לככב בו. זה מצב נדיר בשבילי, מבלבל, ולמרות כל זאת, אף פעם לא הצלחתי להבין מי אתה באמת. אבל עכשיו אני יודעת שאתה כמוהו... אתה כמוהם. אני אדם גלוי, אני לא יכולה אחרת. אין לי מה להסתיר. אני מתביישת מספיק כדי לא להתבייש יותר. אני שמחה, אני קלילה, אני אופטימית. אבל כשאני פה, רק אני והמחשבות שלי, האפלה עוטפת אותי. רוח לילה חמה מאלצת אותי להבטיח לעצמי הבטחות שאין ספק שאני עתידה להפר. אבל תנו לי להאמין- שלעולם לא אתן לזה לקרות שוב, שבפעמים הבאות אדע לזהות. לברוח. יש כאן מישהו שיש לו מספיק אומץ, לאהוב, כמו שרק ילדים יודעים?
