לולו המשוגע
New member
די, מספיק../images/Emo60.gif
הערות פתיחה: *אנשים שלומדים איתי בכיתה [יש כמה] - בבקשה לא להגיב להודעה הזו. בבקשה בבקשה. *אתם באמת לא חייבים להגיב אם אתם לא רוצים, באמת, אני לא אפגע אם ההודעה הזו תשאר מחוסרת-תגובות בארכיון לנצח. המטרה העיקרית שלה היא לא תגובות. מאידך, אם יש לכם משהו לומר - אשמח לשמוע, ואם יש משהו לייעץ/להזדהות - אשמח גם כן. טוב אני אתחיל בעצם במה שרציתי להגיד. תראו, אני מרגישה שיש לי גוש אדיר באזור בית החזה. הוא התחיל להיות שם כבר לפני כמה חודשים, אבל התעלמתי כי הוא היה קטן. אבל הוא התחיל לגדול, ושוב התעלמתי - כי התחיל ביצפר והיה לי ממש כיף, ומה זה בכלל גוש קטן-בינוני באיזור בית החזה? זה כלום, למה להדאיג אנשים? למה להדאיג את עצמי? והוא המשיך לגדול, ולגדול, ועכשיו אני מרגישה שהוא כל כך גדול עד שדי, אני לא יכולה יותר ואני חייבת להוציא אותו החוצה באיזושהי דרך. הייתי רוצה לבכות, אני יודעת שזה היה מקל עלי, אבל איפה אני ואיפה דמעות? העיניים שלי יבשות כמו קרקר. אני לא יכולה יותר. לא משנה כמה אני משקיעה במשהו, הכל נדפק, וזה באשמתי. זו לא עוד הודעה או תלונה או איך שלא תקראו לזה של 'האא כלום לא מצליח לי', זה ממש לא. אני אף פעם לא מתלוננת, על כלום, אם קורה לי משהו לא נעים אני פשוט בולעת אותו וממשיכה הלאה. ועכשיו פתאום אני מרגישה שאם אני לא אוציא את הכל החוצה אני אתחרפן. השנה התחילה לי כל כך מצויין והרגשתי שכל מה שאני נוגעת בו נהיה שוקולד [זהב זה פאסה ליד שוקולד]. עד הימים האחרונים חשבתי ככה באמת ובתמים. אבל די, על מי אני עובדת? אם הייתי גמל, הגב שלי היה נשבר היום בשעה רבע ל12. אני לא יכולה יותר. בשבועות האחרונים אני משקיעה בלי סוף בדברים שאני חושבת שהם ממש חשובים, וכלום - כלום לא מצליח לי. אני לא ישנה בלילות בשביל לסיים אותם (וכמובן שמגיעה לביצפר ביום שאחרי), אין לי זמן לעשות שום דבר, אני מזניחה את החברים, את המשפחה, את הפורום שלי, ומה יוצא לי מזה? כלום. אפס עגול ושמן. לדוגמה, היום.. היום משהו שהיה צריך להיות כל כך נהדר פשוט נהרס. אני יודעת שזה גם כי לא תכננתי את זה מספיק, וזה שובר אותי, כי כמה אני יכולה כבר להשקיע? אתם לא מבינים. אני ועומר [מישהו שלומד איתי] עבדנו על זה כל כך קשה. השקענו בזה לילות וימים, נפגשנו עם אנשים, אז איך אפשר עוד להשקיע?? כן, אני לוקחת אחריות מלאה על הכישלון שלי, אבל אני לא מבינה איך הייתי יכולה עוד יותר לתכנן את זה כדי שזה כן יצליח. לא היינו יכולים להשקיע יותר, פשוט לא. נתנו את המקסימום של המקסימום שלנו, והמקסימום של המקסימום פשוט ירק לנו בפנים. או נגיד אתמול, אתמול סוף סוף האירוע שעבדנו עליו [לא זה מהיום, ולא רק אני ועומר] התקיים. ואני פשוט יודעת שזה לא הצליח. כן, זה קרה גם כי היו לנו בעיות של תיאום וגם כי חלק חיפפו, ועדיין - אני השקעתי כל כך הרבה בשביל שהכל ילך כמו שצריך, אני לא מבינה למה זה לא יכול להסתדר. מה כל כך מסובך פה. אני כל כך מתוסכלת עכשיו שזה פשוט לא יאמן. תכננתי דברים כל כך נהדרים, ושום דבר לא יוצא לפועל ואפילו גרוע מזה - אני יוצאת מושפלת כשבסך הכל ניסיתי לעשות משהו טוב. מה שרציתי לעשות היום, זה התחיל יפה. אני ועומר עמדנו ודיברנו והקרנו את המצגת שהכנו לגבי מה שרצינו לארגן, והכל היה כל כך מצויין אפילו שאף אחד מאיתנו לא ידע בדיוק מה לומר כי לא היה הרבה זמן לפני כדי לתאם. היינו מתואמים. דיברנו נהדר. אנשים הראו התלהבות. זה היה אדיר. ואז הגיע החלק השני, שבו מישהי שהבאנו דיברה - ועשינו טעות ענקית שבכלל הבאנו מישהי שלא דיברנו איתה כמה ימים לפני. מישהי שלא הכרנו ורק הסתמכנו על המלצות של מישהי אחרת לגביה, אחת שכנראה לא ידעה על מה היא מדברת. היא שיעממה אותם המון זמן והכל נהרס ועכשיו אף אחד לא ירצה להשתתף בזה וזה היה פשוט כישלון וכולם הסתכלו עלינו עם הפרצופים המלגלגים שלהם ורציתי להרביץ להם כל כך רק שהם בעצם לא עשו כלום אלא זו אשמתי שהם בכלל מסתכלים עלינו בפרצופים מלגלגים. והפרצופים האלו.. הם היו כמו מכה ממש חזקה בראש, שגורמת לך להתעלף ואז להתעורר ולראות את הכל בצורה שונה לגמרי. בשבילי, זה היה לחזור למציאות. כשזה נגמר, ליוויתי את המישהי למונית והלכתי לכיתת-מגמה שלי דרך החצר בלי להתקל באף אחד מהכיתה [אני לבד מהכיתה במגמה]. בדרך ראיתי חברה ורציתי לספר לה הכל ושהיא תחבק אותי חזק חזק ותלטף לי את השיער ושכל ליטוף ישכיח ממני עוד משהו רע מהחודשים האחרונים, אבל לא אמרתי לה. היא חיבקה אותי כרגיל ואני חיבקתי אותה חזק, אבל לא חזק מדי - כדי שהיא לא תדע שקרה לי משהו. וזהו. למדנו שעתיים והלכנו הביתה ולא הייתי צריכה לראות אף אחד מאותם הפרצופים. אני מתוסכלת מעצמי, אני מאוכזבת מעצמי, וזה כבר כל כך הרבה זמן לא קרה לי בצורה כזו. אולי זה כי אני תמיד מדחיקה את כל הצרות שלי ואז הן חייבות להתפרץ בבת אחת, או שבעצם כל הכשלונות שלי היו חייבים לגרור את התסכול והאכזבה הזו מתישהו. אני לא יודעת מה לעשות. אתם מכירים את זה שרוצים שהאדמה תשאב אתכם פנימה ותעלים אותכם לעולמי עד? ככה אני מרגישה. אני לא רוצה ללכת מחר לבית ספר ולראות את הפרצופים. אני לא רוצה להמשיך לארגן דברים כשהם לא מצליחים לי אף פעם ומסתיימים בכישלון מוחץ למרות שאני מוותרת על כל הזמן הפנוי שלי בשבילם. די, מספיק, נמאס לי.
הערות פתיחה: *אנשים שלומדים איתי בכיתה [יש כמה] - בבקשה לא להגיב להודעה הזו. בבקשה בבקשה. *אתם באמת לא חייבים להגיב אם אתם לא רוצים, באמת, אני לא אפגע אם ההודעה הזו תשאר מחוסרת-תגובות בארכיון לנצח. המטרה העיקרית שלה היא לא תגובות. מאידך, אם יש לכם משהו לומר - אשמח לשמוע, ואם יש משהו לייעץ/להזדהות - אשמח גם כן. טוב אני אתחיל בעצם במה שרציתי להגיד. תראו, אני מרגישה שיש לי גוש אדיר באזור בית החזה. הוא התחיל להיות שם כבר לפני כמה חודשים, אבל התעלמתי כי הוא היה קטן. אבל הוא התחיל לגדול, ושוב התעלמתי - כי התחיל ביצפר והיה לי ממש כיף, ומה זה בכלל גוש קטן-בינוני באיזור בית החזה? זה כלום, למה להדאיג אנשים? למה להדאיג את עצמי? והוא המשיך לגדול, ולגדול, ועכשיו אני מרגישה שהוא כל כך גדול עד שדי, אני לא יכולה יותר ואני חייבת להוציא אותו החוצה באיזושהי דרך. הייתי רוצה לבכות, אני יודעת שזה היה מקל עלי, אבל איפה אני ואיפה דמעות? העיניים שלי יבשות כמו קרקר. אני לא יכולה יותר. לא משנה כמה אני משקיעה במשהו, הכל נדפק, וזה באשמתי. זו לא עוד הודעה או תלונה או איך שלא תקראו לזה של 'האא כלום לא מצליח לי', זה ממש לא. אני אף פעם לא מתלוננת, על כלום, אם קורה לי משהו לא נעים אני פשוט בולעת אותו וממשיכה הלאה. ועכשיו פתאום אני מרגישה שאם אני לא אוציא את הכל החוצה אני אתחרפן. השנה התחילה לי כל כך מצויין והרגשתי שכל מה שאני נוגעת בו נהיה שוקולד [זהב זה פאסה ליד שוקולד]. עד הימים האחרונים חשבתי ככה באמת ובתמים. אבל די, על מי אני עובדת? אם הייתי גמל, הגב שלי היה נשבר היום בשעה רבע ל12. אני לא יכולה יותר. בשבועות האחרונים אני משקיעה בלי סוף בדברים שאני חושבת שהם ממש חשובים, וכלום - כלום לא מצליח לי. אני לא ישנה בלילות בשביל לסיים אותם (וכמובן שמגיעה לביצפר ביום שאחרי), אין לי זמן לעשות שום דבר, אני מזניחה את החברים, את המשפחה, את הפורום שלי, ומה יוצא לי מזה? כלום. אפס עגול ושמן. לדוגמה, היום.. היום משהו שהיה צריך להיות כל כך נהדר פשוט נהרס. אני יודעת שזה גם כי לא תכננתי את זה מספיק, וזה שובר אותי, כי כמה אני יכולה כבר להשקיע? אתם לא מבינים. אני ועומר [מישהו שלומד איתי] עבדנו על זה כל כך קשה. השקענו בזה לילות וימים, נפגשנו עם אנשים, אז איך אפשר עוד להשקיע?? כן, אני לוקחת אחריות מלאה על הכישלון שלי, אבל אני לא מבינה איך הייתי יכולה עוד יותר לתכנן את זה כדי שזה כן יצליח. לא היינו יכולים להשקיע יותר, פשוט לא. נתנו את המקסימום של המקסימום שלנו, והמקסימום של המקסימום פשוט ירק לנו בפנים. או נגיד אתמול, אתמול סוף סוף האירוע שעבדנו עליו [לא זה מהיום, ולא רק אני ועומר] התקיים. ואני פשוט יודעת שזה לא הצליח. כן, זה קרה גם כי היו לנו בעיות של תיאום וגם כי חלק חיפפו, ועדיין - אני השקעתי כל כך הרבה בשביל שהכל ילך כמו שצריך, אני לא מבינה למה זה לא יכול להסתדר. מה כל כך מסובך פה. אני כל כך מתוסכלת עכשיו שזה פשוט לא יאמן. תכננתי דברים כל כך נהדרים, ושום דבר לא יוצא לפועל ואפילו גרוע מזה - אני יוצאת מושפלת כשבסך הכל ניסיתי לעשות משהו טוב. מה שרציתי לעשות היום, זה התחיל יפה. אני ועומר עמדנו ודיברנו והקרנו את המצגת שהכנו לגבי מה שרצינו לארגן, והכל היה כל כך מצויין אפילו שאף אחד מאיתנו לא ידע בדיוק מה לומר כי לא היה הרבה זמן לפני כדי לתאם. היינו מתואמים. דיברנו נהדר. אנשים הראו התלהבות. זה היה אדיר. ואז הגיע החלק השני, שבו מישהי שהבאנו דיברה - ועשינו טעות ענקית שבכלל הבאנו מישהי שלא דיברנו איתה כמה ימים לפני. מישהי שלא הכרנו ורק הסתמכנו על המלצות של מישהי אחרת לגביה, אחת שכנראה לא ידעה על מה היא מדברת. היא שיעממה אותם המון זמן והכל נהרס ועכשיו אף אחד לא ירצה להשתתף בזה וזה היה פשוט כישלון וכולם הסתכלו עלינו עם הפרצופים המלגלגים שלהם ורציתי להרביץ להם כל כך רק שהם בעצם לא עשו כלום אלא זו אשמתי שהם בכלל מסתכלים עלינו בפרצופים מלגלגים. והפרצופים האלו.. הם היו כמו מכה ממש חזקה בראש, שגורמת לך להתעלף ואז להתעורר ולראות את הכל בצורה שונה לגמרי. בשבילי, זה היה לחזור למציאות. כשזה נגמר, ליוויתי את המישהי למונית והלכתי לכיתת-מגמה שלי דרך החצר בלי להתקל באף אחד מהכיתה [אני לבד מהכיתה במגמה]. בדרך ראיתי חברה ורציתי לספר לה הכל ושהיא תחבק אותי חזק חזק ותלטף לי את השיער ושכל ליטוף ישכיח ממני עוד משהו רע מהחודשים האחרונים, אבל לא אמרתי לה. היא חיבקה אותי כרגיל ואני חיבקתי אותה חזק, אבל לא חזק מדי - כדי שהיא לא תדע שקרה לי משהו. וזהו. למדנו שעתיים והלכנו הביתה ולא הייתי צריכה לראות אף אחד מאותם הפרצופים. אני מתוסכלת מעצמי, אני מאוכזבת מעצמי, וזה כבר כל כך הרבה זמן לא קרה לי בצורה כזו. אולי זה כי אני תמיד מדחיקה את כל הצרות שלי ואז הן חייבות להתפרץ בבת אחת, או שבעצם כל הכשלונות שלי היו חייבים לגרור את התסכול והאכזבה הזו מתישהו. אני לא יודעת מה לעשות. אתם מכירים את זה שרוצים שהאדמה תשאב אתכם פנימה ותעלים אותכם לעולמי עד? ככה אני מרגישה. אני לא רוצה ללכת מחר לבית ספר ולראות את הפרצופים. אני לא רוצה להמשיך לארגן דברים כשהם לא מצליחים לי אף פעם ומסתיימים בכישלון מוחץ למרות שאני מוותרת על כל הזמן הפנוי שלי בשבילם. די, מספיק, נמאס לי.
] תודה לך
