דכאון גמילה
היי,
רציתי להוציא קצת ולשתף את הכאב. התחלתי את הגמילה שלי מציפרלקס לפני חודשיים בערך (למתעניינים - לינק לאשכול המקורי בתחתית ההודעה). התחלתי עם הפחתת מינון מ-10 מ"ג ל-5 מ"ג ליום. עכשיו אני לוקח חצי כדור (5 מ"ג) שלוש פעמים בשבוע.
עד עכשיו הכל היה בסדר יחסית. רוב הזמן הרגשתי אפילו ממש טוב - אפילו יותר טוב מכשהייתי על מינון מלא. אבל לפני יומיים נכנסתי לדכאון. ממש ממש קשה לי עכשיו. אין לי שביב של כח לכלום. אני מצליח להוציא את עצמי מהבית כשצריך (עבודה/לימודים), אבל אני פוחד שזה יחריף ויגיע לרמות קיצוניות, ושאני לא אוכל להתמודד עם הדברים היומיומיים האלה.
מאז שהיומיים הסיוטיים האלה התחילו, אני מתגעגע לאקסית שלי עד דמעות. ולמרות שאני יודע שאנחנו לא מתאימים, ושאני לא רוצה שנחזור, ושאני לא מתגעגע באמת אליה, אלא רק לתחושה שמישהי אוהבת אותי ומעניקה לי חום, אני ממש נלחם ברצון ליצור איתה קשר ולשכנע אותה שכדאי שנחזור. בכלל, אני ממש זקוק לחברה של אנשים עכשיו, אבל אין לי במי להעזר. עד עכשיו הייתי מתבודד. לא התאמצתי לשמור על קשרים פשוט כי לא הרגשתי צורך בהם. ובאמת, אין לי קשרים חזקים עם אחרים. אבל פתאום אני כל כך צריך את זה, ואין לי למי לפנות. המעט (שתי ידידות) שהרגשתי שאני יכול לפנות אליהן לא היו פנויות (אחת לא ענתה, השנייה מחוץ לעיר). אני מרגיש כל כך לבד.
אני פוחד מהסופ"ש שמתקרב. אני פוחד מהלבד שיעטוף אותי. אני מקווה שזאת סתם אזעקת שווא, שזה יעבור עוד יום-יומיים, ושאני לא באמת נכנס לתקופה של דכאון שימוטט אותי. אני מזכיר לעצמי שזה לא אני, שזה המח שלי שמתעתע בי, הסרוטונין שמשתגע וגורם לי להרגיש ככה, ושזה רק עניין של זמן עד שהאיזון הכימי יחזור לסדרו. אני מקווה שאני צודק.
http://www.tapuz.co.il/Forums2008/ViewMsg.aspx?ForumId=2355&MessageId=168260510
היי,
רציתי להוציא קצת ולשתף את הכאב. התחלתי את הגמילה שלי מציפרלקס לפני חודשיים בערך (למתעניינים - לינק לאשכול המקורי בתחתית ההודעה). התחלתי עם הפחתת מינון מ-10 מ"ג ל-5 מ"ג ליום. עכשיו אני לוקח חצי כדור (5 מ"ג) שלוש פעמים בשבוע.
עד עכשיו הכל היה בסדר יחסית. רוב הזמן הרגשתי אפילו ממש טוב - אפילו יותר טוב מכשהייתי על מינון מלא. אבל לפני יומיים נכנסתי לדכאון. ממש ממש קשה לי עכשיו. אין לי שביב של כח לכלום. אני מצליח להוציא את עצמי מהבית כשצריך (עבודה/לימודים), אבל אני פוחד שזה יחריף ויגיע לרמות קיצוניות, ושאני לא אוכל להתמודד עם הדברים היומיומיים האלה.
מאז שהיומיים הסיוטיים האלה התחילו, אני מתגעגע לאקסית שלי עד דמעות. ולמרות שאני יודע שאנחנו לא מתאימים, ושאני לא רוצה שנחזור, ושאני לא מתגעגע באמת אליה, אלא רק לתחושה שמישהי אוהבת אותי ומעניקה לי חום, אני ממש נלחם ברצון ליצור איתה קשר ולשכנע אותה שכדאי שנחזור. בכלל, אני ממש זקוק לחברה של אנשים עכשיו, אבל אין לי במי להעזר. עד עכשיו הייתי מתבודד. לא התאמצתי לשמור על קשרים פשוט כי לא הרגשתי צורך בהם. ובאמת, אין לי קשרים חזקים עם אחרים. אבל פתאום אני כל כך צריך את זה, ואין לי למי לפנות. המעט (שתי ידידות) שהרגשתי שאני יכול לפנות אליהן לא היו פנויות (אחת לא ענתה, השנייה מחוץ לעיר). אני מרגיש כל כך לבד.
אני פוחד מהסופ"ש שמתקרב. אני פוחד מהלבד שיעטוף אותי. אני מקווה שזאת סתם אזעקת שווא, שזה יעבור עוד יום-יומיים, ושאני לא באמת נכנס לתקופה של דכאון שימוטט אותי. אני מזכיר לעצמי שזה לא אני, שזה המח שלי שמתעתע בי, הסרוטונין שמשתגע וגורם לי להרגיש ככה, ושזה רק עניין של זמן עד שהאיזון הכימי יחזור לסדרו. אני מקווה שאני צודק.
http://www.tapuz.co.il/Forums2008/ViewMsg.aspx?ForumId=2355&MessageId=168260510
