זו שמביאה את האביב
New member
דכאון והתקפי חרדה
שלום, אני משרתת קרוב לשנה בצבא בבסיס פתוח. בד"כ די טוב לי שם ולא הייתי רוצה לעבור לשום בסיס אחר. כבר שנתיים שאני סובלת מהתקפי חרדה, וביררתי עליהם באינטרנט וגיליתי שהם נקראים "התקפי פאניקה ליליים"... הם קורים לי רק בזמן השינה (לפני שאני נרדמת או אחרי שאני מתעוררת, ולפעמים מתוך חלום)... תמיד הם היו לי בתקופה מסויימת ועזבו, בד"כ לכמה חודשים, ושוב חזרו... ולפני חודש וחצי הם שבו להופיע, אחרי חצי שנה בלעדיהם... דבר נוסף זה שאני סובלת מדכאון קל... זה דכאון תמידי, אני בקושי זוכרת את עצמי בלעדיו... היו מעט תקופות בחיים שלי שבכלל לא הייתי בדכאון, שהיה לי מצב רוח טוב וחשק לעשות דברים. וגם בתור ילדה אני זוכרת שלא ממש אהבתי לחיות... בתקופה האחרונה, כבר למעלה מחודש שפתאום אין לי חשק לכלום כמעט... או שאני מתכננת משהו ומצבי הרוח שלי מפילים אותי לקרשים... אני כן מתפקדת וגם צוחקת כשכולם צוחקים... אבל בפנים אני מרגישה שהכל שבור... אני עושה כל ערב הליכה וזה די משפר לי לפעמים את המצברוח לאיזו שעה, אבל אז זה חוזר... החוסר חשק הזה לעוד יום, כאילו החיים הם מעמסה, עול בלתי רצוי שצריך להפתר ממנו כמה שיותר מהר... בזמן שכולם סביבי מתכננים את העתיד שלהם, ומחכים לחגים- ליום העצמאות, לל"ג בעומר, לסופשבוע... אותי כל זה ממש לא מעניין... אפילו ספרים אני לא מסוגלת לקרוא בתקופה האחרונה... זה די אבסורד, כי הרבה אנשים אומרים לי "את תמיד מחייכת", "מה גורם לך להיות כזאת שמחה", "את לא עצובה לפעמים?", והם חושבים שהחיוך הרחב שלי שדורש מאמץ לפעמים נובע משמחה. אף אחד לא רואה את העצב הגדול, הכאב, הרצון לפעמים למות. אף אחד. אולי כי אני שחקנית טובה. רק בגלל המשפחה אני לא מתאבדת. זה אגואיסטי מדי לעשות את זה. רק פעם אחת (לפני שנה) ניסיתי להתאבד, וזה היה בפעם היחידה שהשתכרתי (דרך אגב, רק כמה חברות קרובות יודעות על זה)... רק כשהייתי שיכורה לא היה אכפת לי מי יישאר אחריי... אבל אני לא שיכורה עכשיו ומבינה טוב מאוד לאיזה מצב זה יוביל. לפני כמה ימים ביקשתי מהמפקדת שלי חוות דעת לקב"ן, וכשהיא שאלה למה אמרתי לו שיש לי התקפי חרדה. היא אמרה לי שהיא תכתוב לי חוות דעת. מניסיון של חיילים אחרים שמשרתים איתי, בטח הם יתנו לי רק לעוד חודש- חודש וחצי... כאילו אני מסוגלת באמת להמתין כל כך הרבה... אני כל כך מיואשת. כבר כמה שבועות שאני חושבת להתאבד, אבל לא מסוגלת לעשות את זה. מתפללת לה' שייקח אותי כבר... אני מרגישה שהחיים דוחקים אותי לסוף ושהייאוש רק מתגבר. ואין לי עם מי לדבר. בחיי שכל כך נמאס לי. אבל בתוכי אני מחפשת פתרון אחר מהתאבדות ולכן החלטתי לפנות לפורום הזה. אני רוצה לדעת, מה לעשות בתור עזרה נפשית ראשונה, עכשיו שהמצב הנפשי שלי כל כך רעוע? לחכות עם הדכאון הזה עוד חודש או יותר לתחילת הטיפול?! ניסיתי בכל דרך ואני לא מצליחה לשפר במעט את מצב רוחי, לא חברות, לא בילויים, כלום... וזה נמשך כבר יותר מדי זמן... בתודה מראש, מ'.
שלום, אני משרתת קרוב לשנה בצבא בבסיס פתוח. בד"כ די טוב לי שם ולא הייתי רוצה לעבור לשום בסיס אחר. כבר שנתיים שאני סובלת מהתקפי חרדה, וביררתי עליהם באינטרנט וגיליתי שהם נקראים "התקפי פאניקה ליליים"... הם קורים לי רק בזמן השינה (לפני שאני נרדמת או אחרי שאני מתעוררת, ולפעמים מתוך חלום)... תמיד הם היו לי בתקופה מסויימת ועזבו, בד"כ לכמה חודשים, ושוב חזרו... ולפני חודש וחצי הם שבו להופיע, אחרי חצי שנה בלעדיהם... דבר נוסף זה שאני סובלת מדכאון קל... זה דכאון תמידי, אני בקושי זוכרת את עצמי בלעדיו... היו מעט תקופות בחיים שלי שבכלל לא הייתי בדכאון, שהיה לי מצב רוח טוב וחשק לעשות דברים. וגם בתור ילדה אני זוכרת שלא ממש אהבתי לחיות... בתקופה האחרונה, כבר למעלה מחודש שפתאום אין לי חשק לכלום כמעט... או שאני מתכננת משהו ומצבי הרוח שלי מפילים אותי לקרשים... אני כן מתפקדת וגם צוחקת כשכולם צוחקים... אבל בפנים אני מרגישה שהכל שבור... אני עושה כל ערב הליכה וזה די משפר לי לפעמים את המצברוח לאיזו שעה, אבל אז זה חוזר... החוסר חשק הזה לעוד יום, כאילו החיים הם מעמסה, עול בלתי רצוי שצריך להפתר ממנו כמה שיותר מהר... בזמן שכולם סביבי מתכננים את העתיד שלהם, ומחכים לחגים- ליום העצמאות, לל"ג בעומר, לסופשבוע... אותי כל זה ממש לא מעניין... אפילו ספרים אני לא מסוגלת לקרוא בתקופה האחרונה... זה די אבסורד, כי הרבה אנשים אומרים לי "את תמיד מחייכת", "מה גורם לך להיות כזאת שמחה", "את לא עצובה לפעמים?", והם חושבים שהחיוך הרחב שלי שדורש מאמץ לפעמים נובע משמחה. אף אחד לא רואה את העצב הגדול, הכאב, הרצון לפעמים למות. אף אחד. אולי כי אני שחקנית טובה. רק בגלל המשפחה אני לא מתאבדת. זה אגואיסטי מדי לעשות את זה. רק פעם אחת (לפני שנה) ניסיתי להתאבד, וזה היה בפעם היחידה שהשתכרתי (דרך אגב, רק כמה חברות קרובות יודעות על זה)... רק כשהייתי שיכורה לא היה אכפת לי מי יישאר אחריי... אבל אני לא שיכורה עכשיו ומבינה טוב מאוד לאיזה מצב זה יוביל. לפני כמה ימים ביקשתי מהמפקדת שלי חוות דעת לקב"ן, וכשהיא שאלה למה אמרתי לו שיש לי התקפי חרדה. היא אמרה לי שהיא תכתוב לי חוות דעת. מניסיון של חיילים אחרים שמשרתים איתי, בטח הם יתנו לי רק לעוד חודש- חודש וחצי... כאילו אני מסוגלת באמת להמתין כל כך הרבה... אני כל כך מיואשת. כבר כמה שבועות שאני חושבת להתאבד, אבל לא מסוגלת לעשות את זה. מתפללת לה' שייקח אותי כבר... אני מרגישה שהחיים דוחקים אותי לסוף ושהייאוש רק מתגבר. ואין לי עם מי לדבר. בחיי שכל כך נמאס לי. אבל בתוכי אני מחפשת פתרון אחר מהתאבדות ולכן החלטתי לפנות לפורום הזה. אני רוצה לדעת, מה לעשות בתור עזרה נפשית ראשונה, עכשיו שהמצב הנפשי שלי כל כך רעוע? לחכות עם הדכאון הזה עוד חודש או יותר לתחילת הטיפול?! ניסיתי בכל דרך ואני לא מצליחה לשפר במעט את מצב רוחי, לא חברות, לא בילויים, כלום... וזה נמשך כבר יותר מדי זמן... בתודה מראש, מ'.
אממ... יש לדעתי כמה אפשרויות שתוכלי בהקדם לקבל עזרה... 1. לספר למפקדת שלך את האמת, או למי שאחראי על קביעת התור לקבן 2.ללכת לרופא ולשטוח בפניו את מה שבלב. מה שאמרת פה יהיה מצוין. 3.במקרה דחוף יותר- לרופא לא של היחידה( אלה שהחליפו את הרופאים בחר"פ, מה שחלק כינו "קצין העיר") או אפילו לבית חולים אזרחי, גם שם אפשר לקבל אותך. שומעים שעובר עלייך משהו, ואין סיבה שתעברי את זה לבד. אולי כדאי לשתף אנשים נוספים קרובים אלייך... ממש מקווה שיהיה טוב בסוף 
