דכאון..
הי, הסיפור שלי מתוסבך אז אני אספר אותו קצת בקצרה. ההורים שלי פרודים משו כמו 6 שנים,הכוונה שלי בפרודים היא קצת שונה משל כולם ומכאן מתחיל הסיבוך. ההורים שלי חיים באותו בית,ישנים במיטות נפרדות-ולא מדברים אחד עם השני. הדבר הקשה עלי מאוד בעבר אבל בשנתיים האחרונות הרגשתי את זה פחות כי היתי בצבא. השתחררתי לפני חצי שנה בערך, ומאז נכנסתי לדכאון רציני. מפריע לי להתעורר בבוקר ולראות אותם אחד ליד השני לא מדברים, מפריע לי כי אני מרגישה שעצוב לי-שהמקום היחיד בעולם שאמור להיות לי טוב בו-הוא המקום הכי עצוב שיש. אני בת 21,וכאמור אני יכולה לעזוב את הבית ואני גם רוב הסיכויים יעשה את זה שנה הבאה שאני אלך ללמוד. אבל עד אז אני בית,ואני בדכאון,אני כל הזמן בוכה אני יכולה להתעורר בבוקר ולהתחיל לבכות כי אני מרגישה מאוד לבד. יש ימים שטוב לי והמצברוח עולה, ואז באה הנפילה. הרבה פעמים חשבתי ללכת לטיפול-אבל אני יודעת שכרגע זה לא אפשרי כי אין לי כסף,מה גם שרוב הבעיה פה היא בכלל לא בגללי אלא בגלל המצב בבית. אני לא יכולה לדבר עם ההורים שלי-בריב האחרון שלהם אני זוכרת שאמא ביקשה מאבא לעזוב תבית והוא אמר לה שהיא תעזוב ושהוא לא מתכוון לעזוב.מדי פעם שאני מדברת עם אבא שלי הוא אומר שיום יבוא והוא יעזוב אבל לא נראה לי שזה יקרה כי מבחינה כלכלית אף אחד מהם לא יכול לממן לעצמו מגורים לבד. אני ממש בדכאון,אני מתה שהשנה הזו תעבור ושאני אתקבל ללימודים ויעבור מפה. אף פעם לא היה לי כזה רע!
הי, הסיפור שלי מתוסבך אז אני אספר אותו קצת בקצרה. ההורים שלי פרודים משו כמו 6 שנים,הכוונה שלי בפרודים היא קצת שונה משל כולם ומכאן מתחיל הסיבוך. ההורים שלי חיים באותו בית,ישנים במיטות נפרדות-ולא מדברים אחד עם השני. הדבר הקשה עלי מאוד בעבר אבל בשנתיים האחרונות הרגשתי את זה פחות כי היתי בצבא. השתחררתי לפני חצי שנה בערך, ומאז נכנסתי לדכאון רציני. מפריע לי להתעורר בבוקר ולראות אותם אחד ליד השני לא מדברים, מפריע לי כי אני מרגישה שעצוב לי-שהמקום היחיד בעולם שאמור להיות לי טוב בו-הוא המקום הכי עצוב שיש. אני בת 21,וכאמור אני יכולה לעזוב את הבית ואני גם רוב הסיכויים יעשה את זה שנה הבאה שאני אלך ללמוד. אבל עד אז אני בית,ואני בדכאון,אני כל הזמן בוכה אני יכולה להתעורר בבוקר ולהתחיל לבכות כי אני מרגישה מאוד לבד. יש ימים שטוב לי והמצברוח עולה, ואז באה הנפילה. הרבה פעמים חשבתי ללכת לטיפול-אבל אני יודעת שכרגע זה לא אפשרי כי אין לי כסף,מה גם שרוב הבעיה פה היא בכלל לא בגללי אלא בגלל המצב בבית. אני לא יכולה לדבר עם ההורים שלי-בריב האחרון שלהם אני זוכרת שאמא ביקשה מאבא לעזוב תבית והוא אמר לה שהיא תעזוב ושהוא לא מתכוון לעזוב.מדי פעם שאני מדברת עם אבא שלי הוא אומר שיום יבוא והוא יעזוב אבל לא נראה לי שזה יקרה כי מבחינה כלכלית אף אחד מהם לא יכול לממן לעצמו מגורים לבד. אני ממש בדכאון,אני מתה שהשנה הזו תעבור ושאני אתקבל ללימודים ויעבור מפה. אף פעם לא היה לי כזה רע!