דכאון
הי. לא ממש אחרי לידה ולא כותבת פה כמעט למרות שקוראת, אבל חייבת להתפרק בשביל עצמי אז אעשה את זה כאן. בתי הקטנה, בת השנתיים וחצי נפלה אתמול ושברה את הירך. המסכנה מגובסת מהאצבעות עד המפשעה וצריכה להשאר במצב זה חודש וחצי. מעבר לבעיה שלה עם הנושא (קשה לי, אמא תורידי את הגבס וכו'), אני מגלה כמה לי קשה עם העניין. אחרי היום הקשה של הריצות לרופאים אתמול העברנו את היום הראשון בבית היום. האמת - אני חושבת שאני הייתי האומללה מבין שתינו. אני מגלה כמה אני גרועה בסיעוד, עד כמה אין לי סבלנות להיות קשובה בכל דקה ודקה לרצונות של האחר (גם אם זו ביתי הקטנה). אני פשוט נכנסת לאט לדכאון קשה רק מהמחשבה שבחודש וחצי הקרובים צפויים לנו עוד ימים רבים כאלה של שעמום. פשוט ישבתי היום וספרתי את הדקות עד שהגיע בעלי הביתה. אני מורה ומסיימת ללמד רק בעוד שבועיים עם הבגרות האחרונה כך שבשבועיים האלה נחלצה כל המשפחה לעזור לי להגיע לבית ספר כמעט כל יום. כשמסתכלים באובייקטיביות המצב לא כל כך קשה אבל אני לא מצליחה להתגבר על תחושת הדכאון הקשה העופפת אותי. מרגישה אמא מחורבנת. אמא שלא יכולה להיות האמא האולטמטיבית שנותנת ומעניקה בכל רגע ודקה שהילדה צריכה. נכון שאני עושה את הדברים, אבל לא ממקום טוב, אלא ממקום של אין ברירה. שונאת את עצמי כל כך. למה כשהכל בסדר אני האמא הכי טובה בעולם, וכשקצת קשה אני נהיית מרוכזת בעצמי, בתחושות הקשות שלי? ביומיים האלה חזרתי גם לאכול בהיסטריה - תוקעת שוקולדים כל היום, וזה אחרי דיאטה מאוזנת של שנה ושלושה חודשים שבה הורדתי כמעט 40 קילו. מרגישה שכל עולמי המסודר מתמוטט סביבי. אחוזת פחד ממה יהיה ואיך נעביר את החודש וחצי הקרובים, ושונאת את עצמי כל רגע על התחושות המגעילות הללו!
הי. לא ממש אחרי לידה ולא כותבת פה כמעט למרות שקוראת, אבל חייבת להתפרק בשביל עצמי אז אעשה את זה כאן. בתי הקטנה, בת השנתיים וחצי נפלה אתמול ושברה את הירך. המסכנה מגובסת מהאצבעות עד המפשעה וצריכה להשאר במצב זה חודש וחצי. מעבר לבעיה שלה עם הנושא (קשה לי, אמא תורידי את הגבס וכו'), אני מגלה כמה לי קשה עם העניין. אחרי היום הקשה של הריצות לרופאים אתמול העברנו את היום הראשון בבית היום. האמת - אני חושבת שאני הייתי האומללה מבין שתינו. אני מגלה כמה אני גרועה בסיעוד, עד כמה אין לי סבלנות להיות קשובה בכל דקה ודקה לרצונות של האחר (גם אם זו ביתי הקטנה). אני פשוט נכנסת לאט לדכאון קשה רק מהמחשבה שבחודש וחצי הקרובים צפויים לנו עוד ימים רבים כאלה של שעמום. פשוט ישבתי היום וספרתי את הדקות עד שהגיע בעלי הביתה. אני מורה ומסיימת ללמד רק בעוד שבועיים עם הבגרות האחרונה כך שבשבועיים האלה נחלצה כל המשפחה לעזור לי להגיע לבית ספר כמעט כל יום. כשמסתכלים באובייקטיביות המצב לא כל כך קשה אבל אני לא מצליחה להתגבר על תחושת הדכאון הקשה העופפת אותי. מרגישה אמא מחורבנת. אמא שלא יכולה להיות האמא האולטמטיבית שנותנת ומעניקה בכל רגע ודקה שהילדה צריכה. נכון שאני עושה את הדברים, אבל לא ממקום טוב, אלא ממקום של אין ברירה. שונאת את עצמי כל כך. למה כשהכל בסדר אני האמא הכי טובה בעולם, וכשקצת קשה אני נהיית מרוכזת בעצמי, בתחושות הקשות שלי? ביומיים האלה חזרתי גם לאכול בהיסטריה - תוקעת שוקולדים כל היום, וזה אחרי דיאטה מאוזנת של שנה ושלושה חודשים שבה הורדתי כמעט 40 קילו. מרגישה שכל עולמי המסודר מתמוטט סביבי. אחוזת פחד ממה יהיה ואיך נעביר את החודש וחצי הקרובים, ושונאת את עצמי כל רגע על התחושות המגעילות הללו!
