דם מתחת לשטיח

דם מתחת לשטיח

נכנס הטנק לעזה וירה פגז. רק פגז אחד קטנטן. ובמקרה, טעות פשוטה ועצובה, פגע הפגז הקטנטן והתמים בבית והרג אם ושלושה ילדיה בזמן שישנו במיטותיהם. אה, כמובן שזאת טעות, טעות לעולם חוזרת, צבאנו האדיר וההומני לא עושה דברים כאלה בכוונה. ובכלל, המקרה המצער הזה לא כל כך חשוב. הוא לא כל כך מופיע בראש הכותרות באמצעי התקשורת שלנו. גם כאן באתר תפוז הנחמד שלנו כמעט לא מזכירים את זה, וגם לא ברדיו של רשות השידור הממלכתית במדינת ישראל. כן, מוזכר פה ושם אבל לא בהבלטה. בודאי לא בהבלטה כמו שהיינו מדברים אילו חס וחלילה מחבל מנוול היה נכנס לבית ישראלי והורג אשה ישראלית ושלושת ילדיה. בודאי שכאשר זה קורה לפלסטינים זה לא ראוי לאותה תשומת לב. מה פתאום, איך בכלל אפשר להשוות? הרי זה היה לא בכוונה, רק מקרה מצער כמו הילד שנהרג לפני שבוע ושלושת הילדים שנהרגו לפני שבועיים, הכל תמיד במקרה, טעות לעולם חוזרת (כבר היו יותר משלוש מאות טעויות כאלה מאז תחילת האינתיפאדה, אבל מי סופר?). וחוץ מזה, הרי אלה בסך הכל אשה פלסטינית וילדיה, אנשים כבושים ונחותים ולא חשובים, איך אפשר להשוות את זה עם בני העם הנבחר שלנו היהודים? ובכלל, איך אפשר להשוות מוות של אשה פלסטינית וילדיה עם הנצחון הגדול של מכבי חיפה? בודאי שמכבי חיפה קודמת בתשומת הלב התקשורתית, ואת הדם הפלסטיני אפשר לטאטא מתחת לשטיח. ורק שאלת תם: איך זה שכל פעם, אבל כל פעם, שמתחילה להסתמן איזה הפסקת אש ורגיעה בפיגועים, בא מישהו ואיכשהו במקרה עושה איזו פרובוקציה שמחזירה אותנו אל מסלול הדמים וההרס וההרג והפחד? איך זה שתמיד זה קורה, בלי אפס? והאם אולי פשוט במקרה יש לזה איזה קשר קטן לדעות הפוליטיות שהרמטכ"ל הנוכחי וקודמו לא מתביישים להביע בפומבי?
 
למעלה