דם
..באמצע נשיקה אני מלקקת לך את השפתיים כמו שאתה כל כך אוהב שאני עושה (וכמו שאני אהבתי שמישהו עשה לי פעם, ולכן אימצתי לעצמי), וכשאני מחליקה את הלשון חזרה אל בין שפתיך אני מתחילה להרגיש טעם של דם הולך ומתחזק אצלי בפה. אותו הטעם שמרגישים אחרי שנושכים את הלשון, ואז כשרצים בבעתה אל המראה מגלים שזו אשליה מתוחכמת ותו לא כי הנוזל בפה נותר שקוף. אני ממשיכה לנשק אותך, קצת מפחדת לעשות את הריצה המבועתת של העיניים, שצריכות קודם להיפקח ואז להתמקם על הפה שלך, כדי לוודא שאינך פצוע. בהדרגה, אתה מפסיק להגיב אליי, עד שלבסוף הלשון שלך חודלת לגמרי מלהשיב פייט הוגן לשלי. אני מרחיקה את הפנים שלי משלך, ושלך צונחים על חזי החשוף ומכתימים אותו בתאים אדומים נוזליים שבורחים מגופך הקר החוצה, רובם דרך הפה והיתר דרך האף וזוויות העיניים. (את זאת אינני יודעת בשניה הזו ממש, אלא רק כמה שניות לאחר מכן כשאני אוזרת אומץ להרים את ראשך ולהעיף מבט). האינסטינקט המיידי במצב הזה הוא שאין אינסטינקט - אין זה מצב שהגוף יודע איך להגיב לו; אני יורקת הצידה את שאריות דמך מתוך פי, ואת הקיא אני עוצרת במעלה הגרון כדי שאוכל להיטיב לטפל בך בטרם אתפנה לשפוך מעיי. אני מנגבת את פניך במטליות לחות, את הדם שעל ביטנך ורגליך אני מכסה בבגדיך שנזרקו על הריצפה מוקדם יותר. הדם כבר יבש, לכן הבגדים המגונדרים לא נדבקים אל גופך והם הולמים אותך כתמיד. אני לוקחת נשימה עמוקה ואז פוצחת בזרם אינסופי של מילות סליחה, וכשאני רואה שאין בהן תועלת אני גוררת את גופך הקר (אך אין בי כל רגשי אשמה, שכן הבגדים המגונדרים שהלבשתי עליך ברוב מאמץ מחממים אותו) ומטילה אותו מהמרפסת, שממוקמת בדיוק מעל הרחוב בו החנית את מכוניתך כל כך רחוק מהמדרכה שהיא מאלצת כל מכונית הנוסעת בדרך לסטות אל הנתיב השני. אז אני מתפנה לנקות את הסדינים שהכתמת, וכשאני נכנסת לחדר האמבטיה במטרה לצחצח שיניי אני נזכרת את ההקאה שדחיתי ומתרוקנת מעל הכיור. שעות ספורות לאחר מכן צלצול טלפון בהול מעיר אותי, וכשהקול שלך ממלמל לעברי חרישית שאתה סולח לי אני טורקת את הטלפון בזעם, ואז מיד מתקשרת חזרה כדי להגיד לך שאני לא מצליחה לנקות את הסדינים ואני חושבת שמחובתך הנימוסית לשלם עבורי על שליחתם לניקוי יבש. (וכשהם חוזרים מהניקוי היבש אני מרטיבה אותם במלח דמעותיי.)
..באמצע נשיקה אני מלקקת לך את השפתיים כמו שאתה כל כך אוהב שאני עושה (וכמו שאני אהבתי שמישהו עשה לי פעם, ולכן אימצתי לעצמי), וכשאני מחליקה את הלשון חזרה אל בין שפתיך אני מתחילה להרגיש טעם של דם הולך ומתחזק אצלי בפה. אותו הטעם שמרגישים אחרי שנושכים את הלשון, ואז כשרצים בבעתה אל המראה מגלים שזו אשליה מתוחכמת ותו לא כי הנוזל בפה נותר שקוף. אני ממשיכה לנשק אותך, קצת מפחדת לעשות את הריצה המבועתת של העיניים, שצריכות קודם להיפקח ואז להתמקם על הפה שלך, כדי לוודא שאינך פצוע. בהדרגה, אתה מפסיק להגיב אליי, עד שלבסוף הלשון שלך חודלת לגמרי מלהשיב פייט הוגן לשלי. אני מרחיקה את הפנים שלי משלך, ושלך צונחים על חזי החשוף ומכתימים אותו בתאים אדומים נוזליים שבורחים מגופך הקר החוצה, רובם דרך הפה והיתר דרך האף וזוויות העיניים. (את זאת אינני יודעת בשניה הזו ממש, אלא רק כמה שניות לאחר מכן כשאני אוזרת אומץ להרים את ראשך ולהעיף מבט). האינסטינקט המיידי במצב הזה הוא שאין אינסטינקט - אין זה מצב שהגוף יודע איך להגיב לו; אני יורקת הצידה את שאריות דמך מתוך פי, ואת הקיא אני עוצרת במעלה הגרון כדי שאוכל להיטיב לטפל בך בטרם אתפנה לשפוך מעיי. אני מנגבת את פניך במטליות לחות, את הדם שעל ביטנך ורגליך אני מכסה בבגדיך שנזרקו על הריצפה מוקדם יותר. הדם כבר יבש, לכן הבגדים המגונדרים לא נדבקים אל גופך והם הולמים אותך כתמיד. אני לוקחת נשימה עמוקה ואז פוצחת בזרם אינסופי של מילות סליחה, וכשאני רואה שאין בהן תועלת אני גוררת את גופך הקר (אך אין בי כל רגשי אשמה, שכן הבגדים המגונדרים שהלבשתי עליך ברוב מאמץ מחממים אותו) ומטילה אותו מהמרפסת, שממוקמת בדיוק מעל הרחוב בו החנית את מכוניתך כל כך רחוק מהמדרכה שהיא מאלצת כל מכונית הנוסעת בדרך לסטות אל הנתיב השני. אז אני מתפנה לנקות את הסדינים שהכתמת, וכשאני נכנסת לחדר האמבטיה במטרה לצחצח שיניי אני נזכרת את ההקאה שדחיתי ומתרוקנת מעל הכיור. שעות ספורות לאחר מכן צלצול טלפון בהול מעיר אותי, וכשהקול שלך ממלמל לעברי חרישית שאתה סולח לי אני טורקת את הטלפון בזעם, ואז מיד מתקשרת חזרה כדי להגיד לך שאני לא מצליחה לנקות את הסדינים ואני חושבת שמחובתך הנימוסית לשלם עבורי על שליחתם לניקוי יבש. (וכשהם חוזרים מהניקוי היבש אני מרטיבה אותם במלח דמעותיי.)
