דמויות: זה בסדר לבסס אותן על עצמך? ולעשות אותן מניאקיות?
עקב העובדה שהשאלה הזו חוזרת על עצמה בראשי ובתנוכי אוזניי המעודנים מאז שאני מתעסקת בכתיבה, הבה נעמיק חפור.
בואו נפריד בין שתי השאלות.
דמויות: זה בסדר לבסס אותן על עצמך?
כותבים יכניסו את עצמם במידה מסוימת לתוך הדמויות שלהם, גם באופן לא מכוון. אבל זה כמו הורים: יצרת את האדם הזה מתוך דחף אנושי ואנוכי להעביר הלאה חלק מעצמך, סבבה. אבל עכשיו כשהוא בחוץ, תן לו להיות אדם בזכות עצמו.
זאת אומרת, אם אתם משתמשים ב "הדמות הראשית היא אני" כדרך להימנע מלשבת ולחשוב טוב על מי היא ומה היא, זה... חבל.
איפיון היא הפעולה של הענקת אופי לדמות, אופי של דמות הוא כל ההתנהגויות, המטרות, הפחדים, והאהבות שלה.
אני חושבת שאפיון טוב של דמות הוא לא רשימת מכולת של תכונות. הרי אף אחד במציאות הוא לא "חכם" במידה שווה ובאופן סטטי ובלתי משתנה לגבי כל המצבים האפשריים ובכל רגע נתון. אנשים מורכבים מניגודים. הם חכמים בתחומים מסוימים, טיפשים בתחומים אחרים, הם מרושעים במצבים מסוימים, מלאי חמלה במצבים אחרים, הם יכולים להתגאות במשהו אחד, ולהתבייש במשהו אחר, ולפעמים הם גאים ומתביישים באותו הדבר מסיבות מנוגדות.
סופרלטיבים כמו "הוא badass! הוא אפי!" זה בטח לא אפיון, זה כמו להגיד, "אני רוצה שהדמות שלי תהיה מגניבה!" אוקי, יופי, כולנו רוצים. עכשיו תעבוד על זה.
אז אם כבר הכנסנו את עצמנו לתוך דמות, זה בסדר, בתנאי שאנחנו לא משתמשים בזה בתור פטור אוטומטי מהעבודה של גילוי אופייה של הדמות.
דמויות: זה בסדר לעשות אותן מניאקיות?
לא, כן, אולי. תלוי.
דרכים שבהן אפשר לעשות את זה, וזה לא יגרום לקורא להעיף את הספר מהיד ולחזור לקרוא going postal בכיף:
1. הדמות היא אנטגוניסטית. הקוראים יכולים לשנוא אותה, לאהוב אותה, לשנוא ולאהוב אותה בו זמנית.
2. הגיבור מניאק, אבל הוא נגד אנטגוניסט שהוא כל כך הרבה יותר מעורר חלחלה, שהקוראים יעודדו את הגיבור מבלי לאהוב אותו.
3. הפרוטגוניסט והאנטגוניסט מעוררים סלידה במידה שווה, שניהם שמוקים קטנוניים ואנוכיים שימכרו את החתול שלהם תמורת זכייה באח הגדול, ואין לקוראים שום אינטרס להעדיף אחד מהם על פני השני... אבל הם נלחמים אחד בשני בדרכים כל כך מעניינות ויצירתיות, שזה פשוט כיף להסתכל על זה. בהצלחה לשני הצדדים.
4. הדמות המניאקית היא דמות משנה- כל השאר שונאים עליה ודורכים עליה, והיא אף פעם לא מצליחה עם המזימות הקטנות והמטופשות שלה. היא סובלת כל כך, שזה יגרום לקוראים לייחל לכך שהכותב ייתן להם לנצח, לפחות פעם אחת!
5. הדמות המניאקית היא הגיבור הראשי, והיא נמצאת במצבים מעוררי הזדהות. כמו נניח, תור בביטוח לאומי. אז אנחנו רוצים שהיא תצליח, כי אנחנו יודעים עד כמה זה מעצבן להיות במצבה, למרות שאנחנו לא אוהבים אותה.
6. הוא פשוט ממש מצחיק. עובד רק אם אתה בעצמך ממש מצחיק.
ויש עוד דרכים, אני בטוחה, אבל זה מה שאני יכולה לחשוב עליו כרגע.
הדרך הפחות מומלצת אך משום מה נפוצה להחריד בקרב כותבים:
אה, אבל לא, אבל אני רוצה שהדמות הראשית תהיה ממש מניאקית- ושלא יהיו לה שום תכונות גואלות. הוא פשוט יהיה שמוק כלפי כולם מבלי סיבה. טוב, אני אמציא איזשהו תירוץ פרוידאני לכך שהוא מניאק. נניח, המרק שלו נשרף וחטפו את החתול שלו או משהו. וכל שאר הדמויות, במקום לשנוא אותו ולנגוח בו, יביטו בו בהערצה והתפעלות. כשהוא לא נמצא- הן ידברו עליו ועל כמה שהוא מוצלח! אני אשתמש בסופרלטיבים כמו "חזק" "קשוח" ו- "מחוספס" במקום להכיר בכך שהוא שמוק. הקורא ממש יעריך את זה. אני בטוח!
דמויות: זה בסדר לבסס אותן על עצמך ולעשות אותן מניאקיות?
הרשה לי לענות על השאלה שלך בשאלה משלי, קול בתוך הראש שלי: האם אתה מתכוון לתת להן להצליח רק כי הן מבוססות עליך? האם אתה מתכוון לתת לדמויות אחרות לאפשר להן להצליח רק כי הן מבוססות עליך? אל תגיד לי "הו, זה בסדר, יהיה לסיפור סוף רע," מה הולך לקרות בהתחלה?
או, ומניסיון של אדם שכתב הרבה דמויות שמוקיות, "הוא ממש אומלל ושונא את עצמו" פשוט לא מספיק. זו התחלה טובה, אבל זה לא מספיק.
עקב העובדה שהשאלה הזו חוזרת על עצמה בראשי ובתנוכי אוזניי המעודנים מאז שאני מתעסקת בכתיבה, הבה נעמיק חפור.
בואו נפריד בין שתי השאלות.
דמויות: זה בסדר לבסס אותן על עצמך?
כותבים יכניסו את עצמם במידה מסוימת לתוך הדמויות שלהם, גם באופן לא מכוון. אבל זה כמו הורים: יצרת את האדם הזה מתוך דחף אנושי ואנוכי להעביר הלאה חלק מעצמך, סבבה. אבל עכשיו כשהוא בחוץ, תן לו להיות אדם בזכות עצמו.
זאת אומרת, אם אתם משתמשים ב "הדמות הראשית היא אני" כדרך להימנע מלשבת ולחשוב טוב על מי היא ומה היא, זה... חבל.
איפיון היא הפעולה של הענקת אופי לדמות, אופי של דמות הוא כל ההתנהגויות, המטרות, הפחדים, והאהבות שלה.
אני חושבת שאפיון טוב של דמות הוא לא רשימת מכולת של תכונות. הרי אף אחד במציאות הוא לא "חכם" במידה שווה ובאופן סטטי ובלתי משתנה לגבי כל המצבים האפשריים ובכל רגע נתון. אנשים מורכבים מניגודים. הם חכמים בתחומים מסוימים, טיפשים בתחומים אחרים, הם מרושעים במצבים מסוימים, מלאי חמלה במצבים אחרים, הם יכולים להתגאות במשהו אחד, ולהתבייש במשהו אחר, ולפעמים הם גאים ומתביישים באותו הדבר מסיבות מנוגדות.
סופרלטיבים כמו "הוא badass! הוא אפי!" זה בטח לא אפיון, זה כמו להגיד, "אני רוצה שהדמות שלי תהיה מגניבה!" אוקי, יופי, כולנו רוצים. עכשיו תעבוד על זה.
אז אם כבר הכנסנו את עצמנו לתוך דמות, זה בסדר, בתנאי שאנחנו לא משתמשים בזה בתור פטור אוטומטי מהעבודה של גילוי אופייה של הדמות.
דמויות: זה בסדר לעשות אותן מניאקיות?
לא, כן, אולי. תלוי.
דרכים שבהן אפשר לעשות את זה, וזה לא יגרום לקורא להעיף את הספר מהיד ולחזור לקרוא going postal בכיף:
1. הדמות היא אנטגוניסטית. הקוראים יכולים לשנוא אותה, לאהוב אותה, לשנוא ולאהוב אותה בו זמנית.
2. הגיבור מניאק, אבל הוא נגד אנטגוניסט שהוא כל כך הרבה יותר מעורר חלחלה, שהקוראים יעודדו את הגיבור מבלי לאהוב אותו.
3. הפרוטגוניסט והאנטגוניסט מעוררים סלידה במידה שווה, שניהם שמוקים קטנוניים ואנוכיים שימכרו את החתול שלהם תמורת זכייה באח הגדול, ואין לקוראים שום אינטרס להעדיף אחד מהם על פני השני... אבל הם נלחמים אחד בשני בדרכים כל כך מעניינות ויצירתיות, שזה פשוט כיף להסתכל על זה. בהצלחה לשני הצדדים.
4. הדמות המניאקית היא דמות משנה- כל השאר שונאים עליה ודורכים עליה, והיא אף פעם לא מצליחה עם המזימות הקטנות והמטופשות שלה. היא סובלת כל כך, שזה יגרום לקוראים לייחל לכך שהכותב ייתן להם לנצח, לפחות פעם אחת!
5. הדמות המניאקית היא הגיבור הראשי, והיא נמצאת במצבים מעוררי הזדהות. כמו נניח, תור בביטוח לאומי. אז אנחנו רוצים שהיא תצליח, כי אנחנו יודעים עד כמה זה מעצבן להיות במצבה, למרות שאנחנו לא אוהבים אותה.
6. הוא פשוט ממש מצחיק. עובד רק אם אתה בעצמך ממש מצחיק.
ויש עוד דרכים, אני בטוחה, אבל זה מה שאני יכולה לחשוב עליו כרגע.
הדרך הפחות מומלצת אך משום מה נפוצה להחריד בקרב כותבים:
אה, אבל לא, אבל אני רוצה שהדמות הראשית תהיה ממש מניאקית- ושלא יהיו לה שום תכונות גואלות. הוא פשוט יהיה שמוק כלפי כולם מבלי סיבה. טוב, אני אמציא איזשהו תירוץ פרוידאני לכך שהוא מניאק. נניח, המרק שלו נשרף וחטפו את החתול שלו או משהו. וכל שאר הדמויות, במקום לשנוא אותו ולנגוח בו, יביטו בו בהערצה והתפעלות. כשהוא לא נמצא- הן ידברו עליו ועל כמה שהוא מוצלח! אני אשתמש בסופרלטיבים כמו "חזק" "קשוח" ו- "מחוספס" במקום להכיר בכך שהוא שמוק. הקורא ממש יעריך את זה. אני בטוח!
דמויות: זה בסדר לבסס אותן על עצמך ולעשות אותן מניאקיות?
הרשה לי לענות על השאלה שלך בשאלה משלי, קול בתוך הראש שלי: האם אתה מתכוון לתת להן להצליח רק כי הן מבוססות עליך? האם אתה מתכוון לתת לדמויות אחרות לאפשר להן להצליח רק כי הן מבוססות עליך? אל תגיד לי "הו, זה בסדר, יהיה לסיפור סוף רע," מה הולך לקרות בהתחלה?
או, ומניסיון של אדם שכתב הרבה דמויות שמוקיות, "הוא ממש אומלל ושונא את עצמו" פשוט לא מספיק. זו התחלה טובה, אבל זה לא מספיק.
