האמת שזו שאלה קשה
באחד מהספרים ליירה מגיעה למסקנה כי יש שלושה חלקים לאדם: דמון, רוח, גוף. הדמון אכן מגיע בתפקיד הנפש. לא אתיימר להסביר את המושג "נפש", רבים וטובים ממני ניסו, ועדיין אין הגדרה מדעית. והקרוב ביותר הוא הספר "ציפור הנפש" - אולי ציפור ממש בתוכנו אין, אבל משהו שמרגיש, שדואג לנו. הספר מציג את הנפש כגוף מנותק מעט מאיתנו - כלומר, קרוב אלינו מאד, אך כישות נפרדת. אני לא יודעת מה איתכם ואולי זו רק השריטה שלי, אבל לפעמים יש הרגשה כאילו הנפש היא משהו אחר מעט - כשאנו מתרגזים על עצמנו, אנו נוטים לפנות לעצמנו בגוף שלישי ("יופי, נגה, תראי מה עשית!") ואולי אנחנו לא פונים לעצמנו אלא לנפש שלנו - מאשימים אותה במה שקרה, בתכונות אופי כגון רגישות (מוגזמת או חסרה), פחדים, חרדות וכדומה. יתכן כי פולמן שיחק עם הרעיון הזה ומכאן נולד הדמון - הנפש שלנו, שמצדיקה את הדיבור לעצמנו בגוף שלישי... כי היא אכן בחוץ. זה בעצם אותו הדבר, לא? מי לא כעס על עצמו? חשבו רגע טוב. כשאני מתרכזת ברגעים בהם אני כועסת על עצמי, ממש כועסת על עצמי, אני בעצם כועסת על הנפש שלי... קשה להבין את זה, ואולי זה לא נכון לגבי כולם, אבל אני חושבת שכן. אני לא יכולה לכעוס על ה"רוח" שלי - כי זה החלק שכועס - כלומר, הכי עצמי שיש. אני יכולה להסביר, פחות או יותר, את המושגים "נפש" ו"גוף" - אבל רוח פשוט לא, כי כמו שליירה אמרה, זה החלק שחושב עליהם. כשאנו מאשימים את "עצמנו", אנחנו בעצם מאשימים את הנפש - לא הרוח, כי אנחנו פשוט לא יכולים להאשים את הרוח של עצמנו או להתייחס אליה בגוף שלישי. מקווה שהבהרתי את עצמי.