דמות האישה בקולנוע
ניפגש בהוליווד ואת תהיי כוכבת ``כואב לדעת את הכל / ברגעים של יחד / אולי יותר פשוט לזחול / להסתתר מתחת משפטים של אחרים / של שחקנים בסרט / סרטים פשוטים מהחיים`` {קרח תשע, `סרטים`} מציאות נושכת התביעה הפמיניסטית להפרדה דיכוטומית בין ריאליזם סימבולי לבין היפר-ריאליזם פנטסטי בייצוגי נשים בתרבות המערבית ובמדיומים הויזואליים המהווים חלק נכבד מתצורות התפוצה שלה, שהחלה בשנות השישים של המאה העשרים, נבעה מהניסיון הניאו-מרקסיסטי להגיע להגדרה דפניטיבית של ה``אישה`` ושל ה``נשיות`` ולייצר דמות נשית מיתולוגית, אבסולוטית וטוטאלית, אשר תוכל להוות מודל ממנו ייגזרו ייצוגי הנשים ה``נכונים`` וה``רצויים``, שיוכלו לתפוס את מקומם של הייצוגים הקיימים, ה``פסולים`` וה``מדכאים``. הביקורת הפמיניסטית ראתה בריאליזם את התרופה לסטריאוטיפים השליליים של תרבות המערב הקפיטליסטית והפטריארכלית ותבעה שיקוף המציאות תוך שימוש ב``מבט נשי``, אשר ישאף להציג אלטרנטיבה למבט הגברי כחלק מניסיון ההתחמקות מהשימוש המשתק שעושה בו הקולנוע. התביעה התרבותית הפמיניסטית ליצירת קולנוע ריאליסטי, כמו-דוקומנטרי, המשקף מציאות ``אמיתית``, נתקלת בקשיים תיאורטיים ומעשיים רבים. הקולנוע, כמדיום ויזואלי, מייצר ייצוגים מעצם קיומו ומהותו התקשורתית. גם כאשר שואפת המציאות הקולנועית הריאליסטית לשקף את המציאות ה``אמיתית`` היא נתונה עדיין לסמיוטיקה הבסיסית של הקולנוע, כמוצר תקשורתי ויזואלי המייצר דימויים ונושא משמעויות תרבותיות, פסיכולוגיות וחברתיות. היוצר הקולנועי משפיע מעצם עבודתו על המציאות הקולנועית הנגזרת מהמציאות אותה הוא מבקש לשקף. המוצר הקולנועי משתתף מעצם מופעו הפרפורמטיבי בשדה התרבותי והתקשורתי הכללי במשחקי המשמעויות האינסופיים. הצופה עשוי לפרש את המוצר הקולנועי כראות עיניו, מבלי שתהיה ליוצר הקולנועי שליטה או בקרה על מגוון הפרשנויות הרחב או על האופן בו הצופה קולט את המוצר, מעבד אותו ומפיק ממנו את המסר המשרת את המטרה לשמה ניסה היוצר לשקף את המציאות. מכאן ששיקוף המציאות הריאליסטי באמצעות מדיום הקולנוע עשוי שלא לשרת את המטרות הפמיניסטיות כאמצעי המתריע על המציאות השלילית, כיוון שדמות האישה הריאליסטית עשויה להיתפס כדימוי, כייצוג וכמודל לחיקוי. ``הריאליזם, כפי שרולאן בארת` טען פרדוקסאלית, מייצר מיתוס``, כתבה גלדהיל. גם טקסט קולנועי חתרני ריאליסטי השואף להעביר מסר פמיניסטי, עשוי להיתקל בקשיים בהפעלת מנגנון השיקוף משום שגם אם הנחת היסוד היא שהצופה מבין שמדובר בשיקוף ריאליסטי של אישה מציאותית, הדימוי שנוצר אצלו לגביה עלול להיות שלילי כיוון שהמציאות בה היא נתונה עשויה להיות שלילית. כמובן שאין לזלזל באינטליגנציה של הצופה וביכולתו הסבירה להבדיל בין אישה אמיתית לבין אישה ``אמיתית``, אולם אין להקל ראש בכוחה של המניפולציה התקשורתית, המתבצעת, במודע או שלא במודע, על ידי הגמוניה התרבותית הפאלוגוצנטרית, לספק לתעשיית התרבות שטף עצום של דימויי וייצוגי נשים במגוון גדול, אשר ממיינים ומקטלגים את הדמויות הנשיות השונות כפי שהן ניבטות מהמסך ונקלטות על ידי המבט הגברי המשולש, של השחקן, של הבמאי ושל הצופה. רצף ושטף של ייצוגים שליליים המופיעים בזה אחר זה בתעשיית התרבות לאורך שנים עשוי לקבע בעיני הצופה המנוסה ביותר דימוי סטריאוטיפי שלילי. וכך מבלי שיתכוון לכך, הופך הריאליזם ``החיובי`` לסטריאוטיפ ``שלילי``, משום שמודל השיקוף אינו עומד לאורך זמן בקשיי המעבר של המסר מהמוען לנמען. הריאליזם שנתפס כ``חיובי`` אינו יכול לעמוד במשימה. יתר על כן, מתברר כי הסטריאוטיפ אותו ניסתה החלוקה הדיכוטומית להציג כ``שלילי`` וכפועל כנגד הרעיון הפמיניסטי איננו מנותק מהמציאות הריאליסטית וככזה הוא עשוי לפעול למען הוצאת הביקורת והעשייה הפמיניסטית מהמלכודת אליה נכנסה בחלוקה הדיכוטומית עצמה ובמעבר משימוש במודל השיקוף לשימוש במודל הייצוג. כך לדוגמה סטריאוטיפ המציג את האישה כרגישה יותר מהגבר איננו מנותק מהמציאות כיוון שנשים, עד כמה שהוכיח המחקר המדעי, מורכבות מבחינה רגשית יותר מגברים. דווקא סטריאוטיפ זה עשוי לשמש את האידיאולוגיה הפמיניסטית בבואה להעמיד אלטרנטיבה לעולם הגברי ה``קר`` ונטול הרגשות. כישלון הריאליזם והאופציה ה``חיובית`` שמספק מנגנון הייצוג של הסטריאוטיפ מציב בפני הפמיניזם את הברירה לדרוש היווצרות מנגנון ייצוג הולם, שיחליף את מנגנוני הייצוג הקיימים הפועלים על פי האג`נדה הגברית. עתה תעשה הבחירה לא בין שיקוף לבין ייצוג אלא בין ייצוג לבין ייצוג וליתר דיוק בין סטריאוטיפ לסטריאוטיפ, כשברקע תהדהד שאלת הביצה והתרנגולת: האם דימוייה התרבותי-תקשורתי-חברתי של האישה הוא תוצר של המציאות, או שהוא חוזר ומזין אותה ובכך מקבע את מעמדה בלולאה אינסופית? אתגור הגישה הניאו-מרקסיסטית בשנות השבעים, שמקורותיו בקריסתו של מודל השיקוף הריאליסטי הקלאסי ובהכרה כי החיפוש הנואש אחר דמותה האחת של האישה המיתולוגית נדון לכישלון מפני הרב-תרבותיות שנכפתה על התרבות המערבית עם מעברה לפאזה הגלובאלית הפוסטמודרנית, הציב את הדרישה ליצירת מנגנון ייצוג ריאליסטי אשר יציג נשים כפי שהן ``באמת`` וכפי שהן יכולות או אמורות להיות. גם כאן תבעה האידיאולוגיה הפמיניסטית ייצוג היוצא כנגד המוסכמות התרבותיות הסטריאוטיפיות. התביעה לחלוקה דיכוטומית בין סטריאוטיפ ``ישן`` ו ``מדכא`` לבין סטריאוטיפ ``חדש`` ו ``משחרר`` מתבררת שוב כבעייתית וממלכדת, כיוון שהיא מניחה כי המעבר הטבעי לכאורה משיקוף ריאליסטי של המציאות ליצירת ייצוגי-על מכוננים של המיתוסים הנשיים ``החדשים``, כתחליף תרבותי לסטריאוטיפים הישנים וכתוצרים פיקטיביים של תעשיית התרבות, ישרת את המטרות הפוליטיות של האידיאולוגיה הפמיניסטית, כשואפת למטא-נראטיב נשי אחר. לא זו בלבד ששאיפה זו היא בעייתית, משום שנדמה כי היכולת לתמצת את הישות הנשית האוניברסלית לכדי כמה סיפורי-על מוטלת בספק, אלא שההנחה כולה שבה ומשחקת לידיו של המבט הפאלוצנטרי המפלה, אשר משתמש שוב במניפולציה ומשעבד לצרכיו גם את הדימויים הנשיים החדשים. ההגמוניה הגברית מניחה לתיאוריה ולעשייה הפמיניסטית לייצר לאישה דימויים חיוביים ואז מקצינה אותם עד להפיכת האישה לעליונה, אלוהית, ``נושא לפולחן של הערצה וסגידה``, כפי שטען גורביץ`. ניסיונותיהם של הניתוח והעשייה הפמיניסטיים לייצר מסטריאוטיפים ``חיוביים`` מודל נשי אופטימלי, ``WANNABE``, נתקלים בקשיים כיוון שהבחירה בשרשרת חדשה של ייצוגים ``חיוביים``, כתוצרי תרבות פיקטיביים, המציגים נשים כשולטות בחייהן {תלמה ולואיז}, כבעלות עוצמה {ניקיטה}, כאלוהיות {מרילין מונרו, גרטה גארבו} או כשילוב של השלוש {שרון סטון ב `אינסטינקט בסיסי`, מדונה}, פירושה לשוב וליפול למלכודת המבט הגברי המכפיף אותם לצרכיו כפי שעשה בעבר, בשלב השיקוף, לדימוי הנגטיבי של האישה הכנועה, ``האישה המתמסרת``. ייצוגים אלה מתפקדים כממלאי חסך באחד ממרכיבי הפנטזיה הגברית, פנטזיית ``האישה המסרסת``, הרעה או כפי ששרה מרדית` ברוקס: ``I’M A BITCH, I`M A LOVER`` וממשיכים לפעול כחלק נוסף במנגנון השליטה הגברית, במסגרת השדה התרבותי ההגמוני ``הישן והטוב``. הדגש, שניתן לייצוגים כתוצרי תרבות פיקטיביים במאבק הכפוי על מהות הייצוג הנשי, הניח אם כן לעשייה ולביקורת הפמיניסטית להשיב מלחמה במישור הסימבולי והתיאורטי ולייצר ייצוג הולם ו``חיובי``, אולם בד בבד הצליח להכניען במישור המעשי והיום יומי, על ידי כך שאפשר למבט הגברי להפריד שוב את ייצוג האישה מנוכחותה האמיתית, את דימוייה מפיזיותה, את המסמן מהמסומן ולהכפיפה למרותו המשתקת. רק חיבור שלם של האישה עם ייצוגה יאפשר לה לפתח אלטרנטיבה ראוייה לתרבות הגברית ההגמונית.
ניפגש בהוליווד ואת תהיי כוכבת ``כואב לדעת את הכל / ברגעים של יחד / אולי יותר פשוט לזחול / להסתתר מתחת משפטים של אחרים / של שחקנים בסרט / סרטים פשוטים מהחיים`` {קרח תשע, `סרטים`} מציאות נושכת התביעה הפמיניסטית להפרדה דיכוטומית בין ריאליזם סימבולי לבין היפר-ריאליזם פנטסטי בייצוגי נשים בתרבות המערבית ובמדיומים הויזואליים המהווים חלק נכבד מתצורות התפוצה שלה, שהחלה בשנות השישים של המאה העשרים, נבעה מהניסיון הניאו-מרקסיסטי להגיע להגדרה דפניטיבית של ה``אישה`` ושל ה``נשיות`` ולייצר דמות נשית מיתולוגית, אבסולוטית וטוטאלית, אשר תוכל להוות מודל ממנו ייגזרו ייצוגי הנשים ה``נכונים`` וה``רצויים``, שיוכלו לתפוס את מקומם של הייצוגים הקיימים, ה``פסולים`` וה``מדכאים``. הביקורת הפמיניסטית ראתה בריאליזם את התרופה לסטריאוטיפים השליליים של תרבות המערב הקפיטליסטית והפטריארכלית ותבעה שיקוף המציאות תוך שימוש ב``מבט נשי``, אשר ישאף להציג אלטרנטיבה למבט הגברי כחלק מניסיון ההתחמקות מהשימוש המשתק שעושה בו הקולנוע. התביעה התרבותית הפמיניסטית ליצירת קולנוע ריאליסטי, כמו-דוקומנטרי, המשקף מציאות ``אמיתית``, נתקלת בקשיים תיאורטיים ומעשיים רבים. הקולנוע, כמדיום ויזואלי, מייצר ייצוגים מעצם קיומו ומהותו התקשורתית. גם כאשר שואפת המציאות הקולנועית הריאליסטית לשקף את המציאות ה``אמיתית`` היא נתונה עדיין לסמיוטיקה הבסיסית של הקולנוע, כמוצר תקשורתי ויזואלי המייצר דימויים ונושא משמעויות תרבותיות, פסיכולוגיות וחברתיות. היוצר הקולנועי משפיע מעצם עבודתו על המציאות הקולנועית הנגזרת מהמציאות אותה הוא מבקש לשקף. המוצר הקולנועי משתתף מעצם מופעו הפרפורמטיבי בשדה התרבותי והתקשורתי הכללי במשחקי המשמעויות האינסופיים. הצופה עשוי לפרש את המוצר הקולנועי כראות עיניו, מבלי שתהיה ליוצר הקולנועי שליטה או בקרה על מגוון הפרשנויות הרחב או על האופן בו הצופה קולט את המוצר, מעבד אותו ומפיק ממנו את המסר המשרת את המטרה לשמה ניסה היוצר לשקף את המציאות. מכאן ששיקוף המציאות הריאליסטי באמצעות מדיום הקולנוע עשוי שלא לשרת את המטרות הפמיניסטיות כאמצעי המתריע על המציאות השלילית, כיוון שדמות האישה הריאליסטית עשויה להיתפס כדימוי, כייצוג וכמודל לחיקוי. ``הריאליזם, כפי שרולאן בארת` טען פרדוקסאלית, מייצר מיתוס``, כתבה גלדהיל. גם טקסט קולנועי חתרני ריאליסטי השואף להעביר מסר פמיניסטי, עשוי להיתקל בקשיים בהפעלת מנגנון השיקוף משום שגם אם הנחת היסוד היא שהצופה מבין שמדובר בשיקוף ריאליסטי של אישה מציאותית, הדימוי שנוצר אצלו לגביה עלול להיות שלילי כיוון שהמציאות בה היא נתונה עשויה להיות שלילית. כמובן שאין לזלזל באינטליגנציה של הצופה וביכולתו הסבירה להבדיל בין אישה אמיתית לבין אישה ``אמיתית``, אולם אין להקל ראש בכוחה של המניפולציה התקשורתית, המתבצעת, במודע או שלא במודע, על ידי הגמוניה התרבותית הפאלוגוצנטרית, לספק לתעשיית התרבות שטף עצום של דימויי וייצוגי נשים במגוון גדול, אשר ממיינים ומקטלגים את הדמויות הנשיות השונות כפי שהן ניבטות מהמסך ונקלטות על ידי המבט הגברי המשולש, של השחקן, של הבמאי ושל הצופה. רצף ושטף של ייצוגים שליליים המופיעים בזה אחר זה בתעשיית התרבות לאורך שנים עשוי לקבע בעיני הצופה המנוסה ביותר דימוי סטריאוטיפי שלילי. וכך מבלי שיתכוון לכך, הופך הריאליזם ``החיובי`` לסטריאוטיפ ``שלילי``, משום שמודל השיקוף אינו עומד לאורך זמן בקשיי המעבר של המסר מהמוען לנמען. הריאליזם שנתפס כ``חיובי`` אינו יכול לעמוד במשימה. יתר על כן, מתברר כי הסטריאוטיפ אותו ניסתה החלוקה הדיכוטומית להציג כ``שלילי`` וכפועל כנגד הרעיון הפמיניסטי איננו מנותק מהמציאות הריאליסטית וככזה הוא עשוי לפעול למען הוצאת הביקורת והעשייה הפמיניסטית מהמלכודת אליה נכנסה בחלוקה הדיכוטומית עצמה ובמעבר משימוש במודל השיקוף לשימוש במודל הייצוג. כך לדוגמה סטריאוטיפ המציג את האישה כרגישה יותר מהגבר איננו מנותק מהמציאות כיוון שנשים, עד כמה שהוכיח המחקר המדעי, מורכבות מבחינה רגשית יותר מגברים. דווקא סטריאוטיפ זה עשוי לשמש את האידיאולוגיה הפמיניסטית בבואה להעמיד אלטרנטיבה לעולם הגברי ה``קר`` ונטול הרגשות. כישלון הריאליזם והאופציה ה``חיובית`` שמספק מנגנון הייצוג של הסטריאוטיפ מציב בפני הפמיניזם את הברירה לדרוש היווצרות מנגנון ייצוג הולם, שיחליף את מנגנוני הייצוג הקיימים הפועלים על פי האג`נדה הגברית. עתה תעשה הבחירה לא בין שיקוף לבין ייצוג אלא בין ייצוג לבין ייצוג וליתר דיוק בין סטריאוטיפ לסטריאוטיפ, כשברקע תהדהד שאלת הביצה והתרנגולת: האם דימוייה התרבותי-תקשורתי-חברתי של האישה הוא תוצר של המציאות, או שהוא חוזר ומזין אותה ובכך מקבע את מעמדה בלולאה אינסופית? אתגור הגישה הניאו-מרקסיסטית בשנות השבעים, שמקורותיו בקריסתו של מודל השיקוף הריאליסטי הקלאסי ובהכרה כי החיפוש הנואש אחר דמותה האחת של האישה המיתולוגית נדון לכישלון מפני הרב-תרבותיות שנכפתה על התרבות המערבית עם מעברה לפאזה הגלובאלית הפוסטמודרנית, הציב את הדרישה ליצירת מנגנון ייצוג ריאליסטי אשר יציג נשים כפי שהן ``באמת`` וכפי שהן יכולות או אמורות להיות. גם כאן תבעה האידיאולוגיה הפמיניסטית ייצוג היוצא כנגד המוסכמות התרבותיות הסטריאוטיפיות. התביעה לחלוקה דיכוטומית בין סטריאוטיפ ``ישן`` ו ``מדכא`` לבין סטריאוטיפ ``חדש`` ו ``משחרר`` מתבררת שוב כבעייתית וממלכדת, כיוון שהיא מניחה כי המעבר הטבעי לכאורה משיקוף ריאליסטי של המציאות ליצירת ייצוגי-על מכוננים של המיתוסים הנשיים ``החדשים``, כתחליף תרבותי לסטריאוטיפים הישנים וכתוצרים פיקטיביים של תעשיית התרבות, ישרת את המטרות הפוליטיות של האידיאולוגיה הפמיניסטית, כשואפת למטא-נראטיב נשי אחר. לא זו בלבד ששאיפה זו היא בעייתית, משום שנדמה כי היכולת לתמצת את הישות הנשית האוניברסלית לכדי כמה סיפורי-על מוטלת בספק, אלא שההנחה כולה שבה ומשחקת לידיו של המבט הפאלוצנטרי המפלה, אשר משתמש שוב במניפולציה ומשעבד לצרכיו גם את הדימויים הנשיים החדשים. ההגמוניה הגברית מניחה לתיאוריה ולעשייה הפמיניסטית לייצר לאישה דימויים חיוביים ואז מקצינה אותם עד להפיכת האישה לעליונה, אלוהית, ``נושא לפולחן של הערצה וסגידה``, כפי שטען גורביץ`. ניסיונותיהם של הניתוח והעשייה הפמיניסטיים לייצר מסטריאוטיפים ``חיוביים`` מודל נשי אופטימלי, ``WANNABE``, נתקלים בקשיים כיוון שהבחירה בשרשרת חדשה של ייצוגים ``חיוביים``, כתוצרי תרבות פיקטיביים, המציגים נשים כשולטות בחייהן {תלמה ולואיז}, כבעלות עוצמה {ניקיטה}, כאלוהיות {מרילין מונרו, גרטה גארבו} או כשילוב של השלוש {שרון סטון ב `אינסטינקט בסיסי`, מדונה}, פירושה לשוב וליפול למלכודת המבט הגברי המכפיף אותם לצרכיו כפי שעשה בעבר, בשלב השיקוף, לדימוי הנגטיבי של האישה הכנועה, ``האישה המתמסרת``. ייצוגים אלה מתפקדים כממלאי חסך באחד ממרכיבי הפנטזיה הגברית, פנטזיית ``האישה המסרסת``, הרעה או כפי ששרה מרדית` ברוקס: ``I’M A BITCH, I`M A LOVER`` וממשיכים לפעול כחלק נוסף במנגנון השליטה הגברית, במסגרת השדה התרבותי ההגמוני ``הישן והטוב``. הדגש, שניתן לייצוגים כתוצרי תרבות פיקטיביים במאבק הכפוי על מהות הייצוג הנשי, הניח אם כן לעשייה ולביקורת הפמיניסטית להשיב מלחמה במישור הסימבולי והתיאורטי ולייצר ייצוג הולם ו``חיובי``, אולם בד בבד הצליח להכניען במישור המעשי והיום יומי, על ידי כך שאפשר למבט הגברי להפריד שוב את ייצוג האישה מנוכחותה האמיתית, את דימוייה מפיזיותה, את המסמן מהמסומן ולהכפיפה למרותו המשתקת. רק חיבור שלם של האישה עם ייצוגה יאפשר לה לפתח אלטרנטיבה ראוייה לתרבות הגברית ההגמונית.