דמנציה, דמיון והתמודדות עם אבל
שלום לכם, כבר הרבה זמן אני מחפשת את מי לשאול, ואולי מכאן עם נסיונכם תוכלו לעזור. סבתי בת 86 סובלת מדמנציה + פרקינסון. היא וסבי (בן אותו גיל, וגם כבר לא ממש בריא) חיים בבית קרוב להורי ויש להם מטפלת שמגיעה כל יום מהבוקר עד אחה"ץ. היא לא מודעת למגבלות שלה, או למחלה שלה (ואנחנו גם לא אומרים לה). למרות שהמצב לא משהו, היא זוכרת אנשים חדשים משמעותיים שהיא פוגשת ומאורעות חשובים (כשאחותי אושפזה בבי"ח היא זכרה להתעניין בשלומה), מאורעות שוליים זוכים להתעלמות (היא תשאל, למשל, למה אנחנו לא באים לבקר למרות שרואה אותנו יומיים ברצף). הבעיה היא כזו: לפני כשנה וחצי נפטרה אחותה האהובה. סבתי ביקרה את אחותה כשעתיים לפני שנפטרה (והייתה במצב קשה מאוד), הייתה בלוויה, ישבה שבעה, הייתה באזכרות וכו', אבל היא לא מקבלת את העובדה שאחותה נפטרה ושואלת עליה יום יום. היא יצרה לעצמה סיפור חלופי דמיוני לוגי למדי ועשיר בפרטים (אותו היא זוכרת מצויין) כאילו אחותה לא מתה אלא נסעה, ומדי יום, אחרי שהמטפלת הולכת, יש ריטואל קבוע בו סבתי מגיעה להורי עצבנית ודומעת (אחרי ששגעה את סבי שכבר לא מסוגל להתמודד ושולח אותה אליהם) מפני שהיא מנסה להתקשר לאחותה ולא מצליחה, אנחנו מקפידים לומר לה שוב ושוב שהאחות נפטרה. התגובה היא תמיד כאילו זו הפעם הראשונה שהיא שומעת זאת, ולכך גם נלוות טענות שרימינו אותה והסתרנו ממנה וכו', כי כבר יותר משנה שהיא מתה ולא אמרו לה כלום. יש לה בחדר תמונה שבה צילמנו אותה עומדת ליד הקבר של אחותה (רואים את הכתובת על המצבה), יש לה גם פתק שכתבה פעם בכתב ידה שאחותה נפטרה, אנחנו אומרים לה שוב ושוב, ובכל זאת "כלום לא נכנס". הסיפור מצליח לעקוף את כל הראיות האלה תוך פיתוח תיאוריית קונספירציה: אנחנו רוצים שהיא תחשוב שאחותה מתה (למרות שהיא לא) ולכן סיפקנו לה את כל הראיות האלה. גם סבי, שסופג את רוב האש רוב היום, כבר מתחיל להתבלבל ולשאול בעצמו על האחות, הוא גם מאוד מדוכדך, לנו קשה, וגם היא כמובן סובלת, כי כל יום מחדש היא מגלה שאחותה האהובה נפטרה. בסוף תמיד היא נזכרת באמת, ואנחנו אומרים לה שהיא המציאה סיפור כי היא לא רוצה לקבל את העובדות, והיא מקבלת (או מתנהגת כאילו היא מקבלת) את זה והולכת. עד הפעם הבאה. השאלה היא אם למישהו יש נסיון עם התמודדות דומה, ואם יש הצעה למשהו שאנחנו צריכים לעשות שיגרום לה לעבור שלב, ולהתחיל להתמודד עם המציאות אותה היא דווקא זוכרת אבל מדחיקה. תודה...
שלום לכם, כבר הרבה זמן אני מחפשת את מי לשאול, ואולי מכאן עם נסיונכם תוכלו לעזור. סבתי בת 86 סובלת מדמנציה + פרקינסון. היא וסבי (בן אותו גיל, וגם כבר לא ממש בריא) חיים בבית קרוב להורי ויש להם מטפלת שמגיעה כל יום מהבוקר עד אחה"ץ. היא לא מודעת למגבלות שלה, או למחלה שלה (ואנחנו גם לא אומרים לה). למרות שהמצב לא משהו, היא זוכרת אנשים חדשים משמעותיים שהיא פוגשת ומאורעות חשובים (כשאחותי אושפזה בבי"ח היא זכרה להתעניין בשלומה), מאורעות שוליים זוכים להתעלמות (היא תשאל, למשל, למה אנחנו לא באים לבקר למרות שרואה אותנו יומיים ברצף). הבעיה היא כזו: לפני כשנה וחצי נפטרה אחותה האהובה. סבתי ביקרה את אחותה כשעתיים לפני שנפטרה (והייתה במצב קשה מאוד), הייתה בלוויה, ישבה שבעה, הייתה באזכרות וכו', אבל היא לא מקבלת את העובדה שאחותה נפטרה ושואלת עליה יום יום. היא יצרה לעצמה סיפור חלופי דמיוני לוגי למדי ועשיר בפרטים (אותו היא זוכרת מצויין) כאילו אחותה לא מתה אלא נסעה, ומדי יום, אחרי שהמטפלת הולכת, יש ריטואל קבוע בו סבתי מגיעה להורי עצבנית ודומעת (אחרי ששגעה את סבי שכבר לא מסוגל להתמודד ושולח אותה אליהם) מפני שהיא מנסה להתקשר לאחותה ולא מצליחה, אנחנו מקפידים לומר לה שוב ושוב שהאחות נפטרה. התגובה היא תמיד כאילו זו הפעם הראשונה שהיא שומעת זאת, ולכך גם נלוות טענות שרימינו אותה והסתרנו ממנה וכו', כי כבר יותר משנה שהיא מתה ולא אמרו לה כלום. יש לה בחדר תמונה שבה צילמנו אותה עומדת ליד הקבר של אחותה (רואים את הכתובת על המצבה), יש לה גם פתק שכתבה פעם בכתב ידה שאחותה נפטרה, אנחנו אומרים לה שוב ושוב, ובכל זאת "כלום לא נכנס". הסיפור מצליח לעקוף את כל הראיות האלה תוך פיתוח תיאוריית קונספירציה: אנחנו רוצים שהיא תחשוב שאחותה מתה (למרות שהיא לא) ולכן סיפקנו לה את כל הראיות האלה. גם סבי, שסופג את רוב האש רוב היום, כבר מתחיל להתבלבל ולשאול בעצמו על האחות, הוא גם מאוד מדוכדך, לנו קשה, וגם היא כמובן סובלת, כי כל יום מחדש היא מגלה שאחותה האהובה נפטרה. בסוף תמיד היא נזכרת באמת, ואנחנו אומרים לה שהיא המציאה סיפור כי היא לא רוצה לקבל את העובדות, והיא מקבלת (או מתנהגת כאילו היא מקבלת) את זה והולכת. עד הפעם הבאה. השאלה היא אם למישהו יש נסיון עם התמודדות דומה, ואם יש הצעה למשהו שאנחנו צריכים לעשות שיגרום לה לעבור שלב, ולהתחיל להתמודד עם המציאות אותה היא דווקא זוכרת אבל מדחיקה. תודה...