דמעה ביום קיץ
רוקו צ'יקון ניגב את הזיעה ממצחו. היה זה יום אוגוסט חם והעננים כנראה החליטו לקחת יום חופש, זה או שאולי גם להם היה פשוט חם מדי בשביל לטרוח להסתובב בחוץ. משב רוח קר גרם לצמרמורת נעימה לעבור בגופו של רוקו. חיוך חולמני התפשט על פניו. משקפי השמש השחורות הונחו על עיניו, המראה הקשוח, הוא אהב לומר לעצמו, כפי שראה בתמונות על כוכבים מפורסמים מאזורים רחוקים. רחובות העיר היו יחסית ריקים בשעה זו. שעת הצהריים היא הזמן בו הסוחרים לקחו חופש כדי לאזור כוחות, וכל השאר פשוט העדיפו להישאר תחת מקומות מוצלים. "צפוף." נאנח רוקו. "צפוף מדי." הבתים המרובעים וחסרי היוקרה, נבנו כמו פאזל שהופסק באמצע מלאכת הרכבתו. חלק פה, חלק שם. פשוט ביזיון, החליט רוקו והכניס מעט מים לפיו. הם נכנסו במהירות, מרטיבים את הגרון היבש וממשיכים מטה, אלוהים יודע לאן. רוקו הרים את התיק השחור ששכב ליד רגלו. הוא היה כבד, אבל אחרי יותר מעשר משימות מוצלחות, כבר מתחילים להתרגל. "העיקר שאתה שלם עם מה שאתה עושה." אמרה לו לולה לאחר מריבה נוספת. היא רצתה שהוא יפרוש, שימצא עיסוק אחר. "זה כסף טוב ומהיר," הוא הסביר לה. "וזה הדבר היחיד שאני טוב בו." הוא הוסיף, יותר לעצמו מאשר לה. היא נאנחה וחזרה לסדר את דירתם הקטנה. היא אפילו לא ניסתה לשפר את מצב רוחו הירוד של רוקו. אוי, כמה שהיה נחמד לשמוע אותה אומרת, "לא, רוקו. לא, יקירי. אתה טוב במאה ואחד דברים, פשוט לך ותנסה, אני אעמוד לצידך, אני מבטיחה." הוא היה פורש מיד. ממשיך הלאה ולא נותן אפילו מבט מהיר בעבר. אבל לא, המילים לא נאמרו, החיים לא השתנו. רוקו צעד על גג אחת האכסניות בעיר. משם הוא קפץ לגג של מכבסה, ולגג של מסעדת דגים עלובה. הרי המדבר נראו מסביב לעיר. מעין חומה שכולאת את חייהם של אלפי אנשים בכלא של רחמים עצמיים. רוקו שמע מדי פעם על מקרים בהם אנשים ניסו לצאת מהעיר. "למצוא עתיד טוב יותר." הסבירו בני משפחתם. אבל הם חזרו לבסוף, ואף אחד לא שאל אותה למה. זה פשוט היה נושא שעליו לא מדברים. על הגג האחרון היה קשה לקפוץ. הוא היה גבוה מהאחרים וחלקים מקירותיו כבר החלו להיכנע לשנים. אבל רוקו הצליח לבסוף. מהגג הזה היה ניתן לראות את כל העיר, על כל רחובותיה הצפופים וחייה המשעממים. רוקו נשכב על בטנו. שיט. למה הוא לא הביא איתו שמיכה? בטנו שרפה כשנגעה בגג, שהספיק כבר להתחמם בשעות היום שעברו. "זה כבר נגמר." הוא עודד את עצמו. "ואז הביתה, אל לולה." שיערה החום והמתולתל, עיניה הכחולות והנוצצות, פיה החושני והמפתה. שלו. למרות הכול, לולה שלו. המכונית נשמעה לאחר כמה דקות של ציפייה. "הגיע הזמן." מלמל רוקו וסיים להרכיב את רובה הצלפים. המכונית הישנה התקדמה באיטיות בדרך הראשית. עוד דקה קצרה והיא כבר תהיה בטווח פגיעה. "משימה נוספת שתעבור בהצלחה." האמין רוקו ושיפר את מיקומו על הגג. "חסל את הסרסור." נאמר לו. "וכל מי שאיתו, בלי עדים." לאחר מכן הם לחצו ידיים ורוקו יצא עם מקדמה נחמדה. אוי, כמה שלולה הייתה מאושרת כשהעניק לה רוקו את שרשרת הזהב הנוצץ, שקנה לה בכספי המקדמה. "אני אוהבת אותך." היא אמרה. עיניה הכחולות נצצו בעוצמה שהפתיעה אפילו אותו. "הנה מגיע הצמיד התואם." מלמל רוקו והסתכל דרך הכוונת. שלושה דמויות, נהג, סרסור, וכנראה גם זונה כלשהי. "אחת פחות מאלה לא תגרום לאיש לבכות." הוא החליט. ירייה אחת. ראשו של הנהג התפוצץ. ירייה שנייה. גבה של הזונה חורר. ירייה שלישית. ליבו של הסרסור הותז על מושבי העור הזולים. משימה הושלמה. רוקו קם, בטנו מעוטרת במספר כוויות קטנות שכנראה יעברו תוך כמה ימים. הוא עבר כמה גגות עד שמצא את המיקום הטוב ביותר ממנו יוכל לרדת למטה. רגליו פגעו במדרכה הסדוקה. התיק השחוק בידו. הוא הלך במהירות, לפני שהמשטרה תגיע ואיתה גם כל תושב סקרן ומשועמם בעיר הזו. כל תושבי העיר, בעצם. האוטו עמד באמצע הכביש, דם על חלונותיו. ראשון בדק רוקו את הנהג. אין ראש, לכן לא היה הרבה מה לבדוק. הוא אז עבר אל המושב האחורי. הוא פתח את הדלת והסתכל פנימה. לבו של הסרסור התפוצץ בתוך גופו השמן. דם ירד ממקום הפגיעה, כמו מפל של מים אדומים וטהורים. המשימה עברה בהצלחה. רוקו עמד לעזוב את המקום, ללכת לקחת את שכרו. מבט מהיר במטרה השלישית, רק כדי לוודא. עכשיו היה זה ליבו של רוקו, שכאילו התפוצץ בחזהו. גופו רעד, בטנו התהפכה וראשו הסתחרר. שיערה החום והמתולתל, עיניה הכחולות והנוצצות, פיה החושני והמפתה, ושרשרת הזהב על צווארה. דמעה ירדה מעיניו של רוקו. הנה זונה שגרמה למישהו לבכות. אוקיי, אז אני עכשיו בצבא, לכן אין לי ממש זמן לשפץ את הסיפור. אז זה מה שיש. אני יודע שזה לא ממש מדע בדיוני, אבל אני אשמח לביקורת. אני יודע גם משהו על תחרות, אז אני לא יודע אם הוא מתאים להיכנס, ההחלטה של המנהלות. ביי בינתיים.
רוקו צ'יקון ניגב את הזיעה ממצחו. היה זה יום אוגוסט חם והעננים כנראה החליטו לקחת יום חופש, זה או שאולי גם להם היה פשוט חם מדי בשביל לטרוח להסתובב בחוץ. משב רוח קר גרם לצמרמורת נעימה לעבור בגופו של רוקו. חיוך חולמני התפשט על פניו. משקפי השמש השחורות הונחו על עיניו, המראה הקשוח, הוא אהב לומר לעצמו, כפי שראה בתמונות על כוכבים מפורסמים מאזורים רחוקים. רחובות העיר היו יחסית ריקים בשעה זו. שעת הצהריים היא הזמן בו הסוחרים לקחו חופש כדי לאזור כוחות, וכל השאר פשוט העדיפו להישאר תחת מקומות מוצלים. "צפוף." נאנח רוקו. "צפוף מדי." הבתים המרובעים וחסרי היוקרה, נבנו כמו פאזל שהופסק באמצע מלאכת הרכבתו. חלק פה, חלק שם. פשוט ביזיון, החליט רוקו והכניס מעט מים לפיו. הם נכנסו במהירות, מרטיבים את הגרון היבש וממשיכים מטה, אלוהים יודע לאן. רוקו הרים את התיק השחור ששכב ליד רגלו. הוא היה כבד, אבל אחרי יותר מעשר משימות מוצלחות, כבר מתחילים להתרגל. "העיקר שאתה שלם עם מה שאתה עושה." אמרה לו לולה לאחר מריבה נוספת. היא רצתה שהוא יפרוש, שימצא עיסוק אחר. "זה כסף טוב ומהיר," הוא הסביר לה. "וזה הדבר היחיד שאני טוב בו." הוא הוסיף, יותר לעצמו מאשר לה. היא נאנחה וחזרה לסדר את דירתם הקטנה. היא אפילו לא ניסתה לשפר את מצב רוחו הירוד של רוקו. אוי, כמה שהיה נחמד לשמוע אותה אומרת, "לא, רוקו. לא, יקירי. אתה טוב במאה ואחד דברים, פשוט לך ותנסה, אני אעמוד לצידך, אני מבטיחה." הוא היה פורש מיד. ממשיך הלאה ולא נותן אפילו מבט מהיר בעבר. אבל לא, המילים לא נאמרו, החיים לא השתנו. רוקו צעד על גג אחת האכסניות בעיר. משם הוא קפץ לגג של מכבסה, ולגג של מסעדת דגים עלובה. הרי המדבר נראו מסביב לעיר. מעין חומה שכולאת את חייהם של אלפי אנשים בכלא של רחמים עצמיים. רוקו שמע מדי פעם על מקרים בהם אנשים ניסו לצאת מהעיר. "למצוא עתיד טוב יותר." הסבירו בני משפחתם. אבל הם חזרו לבסוף, ואף אחד לא שאל אותה למה. זה פשוט היה נושא שעליו לא מדברים. על הגג האחרון היה קשה לקפוץ. הוא היה גבוה מהאחרים וחלקים מקירותיו כבר החלו להיכנע לשנים. אבל רוקו הצליח לבסוף. מהגג הזה היה ניתן לראות את כל העיר, על כל רחובותיה הצפופים וחייה המשעממים. רוקו נשכב על בטנו. שיט. למה הוא לא הביא איתו שמיכה? בטנו שרפה כשנגעה בגג, שהספיק כבר להתחמם בשעות היום שעברו. "זה כבר נגמר." הוא עודד את עצמו. "ואז הביתה, אל לולה." שיערה החום והמתולתל, עיניה הכחולות והנוצצות, פיה החושני והמפתה. שלו. למרות הכול, לולה שלו. המכונית נשמעה לאחר כמה דקות של ציפייה. "הגיע הזמן." מלמל רוקו וסיים להרכיב את רובה הצלפים. המכונית הישנה התקדמה באיטיות בדרך הראשית. עוד דקה קצרה והיא כבר תהיה בטווח פגיעה. "משימה נוספת שתעבור בהצלחה." האמין רוקו ושיפר את מיקומו על הגג. "חסל את הסרסור." נאמר לו. "וכל מי שאיתו, בלי עדים." לאחר מכן הם לחצו ידיים ורוקו יצא עם מקדמה נחמדה. אוי, כמה שלולה הייתה מאושרת כשהעניק לה רוקו את שרשרת הזהב הנוצץ, שקנה לה בכספי המקדמה. "אני אוהבת אותך." היא אמרה. עיניה הכחולות נצצו בעוצמה שהפתיעה אפילו אותו. "הנה מגיע הצמיד התואם." מלמל רוקו והסתכל דרך הכוונת. שלושה דמויות, נהג, סרסור, וכנראה גם זונה כלשהי. "אחת פחות מאלה לא תגרום לאיש לבכות." הוא החליט. ירייה אחת. ראשו של הנהג התפוצץ. ירייה שנייה. גבה של הזונה חורר. ירייה שלישית. ליבו של הסרסור הותז על מושבי העור הזולים. משימה הושלמה. רוקו קם, בטנו מעוטרת במספר כוויות קטנות שכנראה יעברו תוך כמה ימים. הוא עבר כמה גגות עד שמצא את המיקום הטוב ביותר ממנו יוכל לרדת למטה. רגליו פגעו במדרכה הסדוקה. התיק השחוק בידו. הוא הלך במהירות, לפני שהמשטרה תגיע ואיתה גם כל תושב סקרן ומשועמם בעיר הזו. כל תושבי העיר, בעצם. האוטו עמד באמצע הכביש, דם על חלונותיו. ראשון בדק רוקו את הנהג. אין ראש, לכן לא היה הרבה מה לבדוק. הוא אז עבר אל המושב האחורי. הוא פתח את הדלת והסתכל פנימה. לבו של הסרסור התפוצץ בתוך גופו השמן. דם ירד ממקום הפגיעה, כמו מפל של מים אדומים וטהורים. המשימה עברה בהצלחה. רוקו עמד לעזוב את המקום, ללכת לקחת את שכרו. מבט מהיר במטרה השלישית, רק כדי לוודא. עכשיו היה זה ליבו של רוקו, שכאילו התפוצץ בחזהו. גופו רעד, בטנו התהפכה וראשו הסתחרר. שיערה החום והמתולתל, עיניה הכחולות והנוצצות, פיה החושני והמפתה, ושרשרת הזהב על צווארה. דמעה ירדה מעיניו של רוקו. הנה זונה שגרמה למישהו לבכות. אוקיי, אז אני עכשיו בצבא, לכן אין לי ממש זמן לשפץ את הסיפור. אז זה מה שיש. אני יודע שזה לא ממש מדע בדיוני, אבל אני אשמח לביקורת. אני יודע גם משהו על תחרות, אז אני לא יודע אם הוא מתאים להיכנס, ההחלטה של המנהלות. ביי בינתיים.