כמה פרטים שנשמטו על רבין
רמטכ"ל, מדינאי, מנהיג מפלגת העבודה 1977-1974 ו-1995-1992, וראש ממשלה 1977-1974 ו-1995-1992. נולד בירושלים, ולמד בבית-הספר החקלאי על-שם כדורי. ב-1941 הצטרף לפלמ"ח ושירת בו עד תום מלחמת העצמאות. היה מפקד חטיבת הראל בחזית ירושלים, והיה אחראי לפינוי התושבים הערבים מלוד ורמלה. השתתף בשיחות שביתת הנשק עם מצרים ברודוס, אך התנגד להסכם שהושג וחזר לישראל לפני טקס החתימה. בשנים 1959-1956 שירת כאלוף פיקוד צפון, ב-1963-1959 היה ראש אג"ם וסגן רמטכ"ל, ורמטכ"ל בשנים 1968-1964. פיקד על צה"ל במהלך מלחמת ששת-הימים. מייד לאחר פרישתו מצה"ל נתמנה לשגריר בוושינגטון, וחזר ארצה במרס 1973. לאחר שנבחר לכנסת השמינית מטעם מפלגת העבודה, נתמנה לשר העבודה בממשלתה של גולדה מאיר. כעבור פחות משלושה חודשים התפטרה מאיר ורבין נבחר כיושב-ראש מפלגת העבודה ומועמדה לראשות הממשלה, לאחר שגבר על שמעון פרס ברוב זעום. בתקופת כהונתו הראשונה כראש ממשלה חתמה ישראל על הסכם הביניים עם מצרים ועל מזכר ההבנה הראשון עם ארצות-הברית בספטמבר 1975, וביצעה בהצלחה את פעולת חילוץ בני הערובה הישראלים מאנטבה (ר´ מבצע אנטבה). לקראת סוף 1976 פירק את הקואליציה עם המפד"ל, לאחר שזו נמנעה בהצבעה על הצעת אי-אמון שהביאה אגודת ישראל על רקע חילול שבת לכאורה שנגרם בשל טקס שהתקיים בבסיס חיל-האוויר לרגל הגעתם של מטוסי F-15 . התמודדות שנייה עם פרס נערכה במרכז מפלגת העבודה בפברואר 1977, ושוב גבר רבין ברוב זעום. על-אף הניצחון התפטר רבין מראשות הממשלה בשל חשיפת חשבון בנק שהחזיקה אשתו בארצות-הברית. פרס קיבל לידיו את מנהיגות המפלגה, שנחלה מפלה בבחירות לכנסת התשיעית (1977). רבין והתמודד שוב על ראשות מפלגת העבודה בדצמבר 1980 וקיבל רק 29% מהקולות. בספטמבר 1984 מונה לתפקיד שר הביטחון בממשלת האחדות הלאומית, והמשיך לכהן בתפקיד זה עד מרס 1990. בתקופת כהונתו כשר הביטחון: הוציא את צה"ל מלבנון, תמך בהפסקת פרויקט הלביא וניהל את המאבק נגד האינתיפאדה, כשמדיניותו נתפסה כמדיניות של "יד קשה". לקראת הבחירות לכנסת השתים-עשרה גיבש תוכנית לקיום בחירות בגדה המערבית ורצועת-עזה - תוכנית שהעלה לראשונה בינואר 1989, ואשר נתקבלה על-ידי הממשלה כיוזמת שמיר-רבין במאי. אף-על-פי שדגל בממשלת האחדות עם הליכוד תמך ביוזמתו של פרס להפיל את הממשלה בהצבעה על הצעת אי-אמון במרס 1990, לאחר ששוכנע שהליכוד ימנע את התקדמות תהליך השלום. לאחר שפרס נכשל בניסיונו להקים ממשלה חלופית קרא למהלך "התרגיל המסריח". בבחירות מקדימות לראשות מפלגת העבודה שהתקיימו בפברואר 1992, גבר רבין על פרס, ישראל קיסר ואורה נמיר בקצת למעלה מ-40% מהקולות. רבין תמך בחוק לבחירה ישירה של ראש הממשלה, ואת מערכת הבחירות לכנסת השלוש-עשרה ניהלה מפלגת העבודה תחת הססמא "ישראל מחכה לרבין". הממשלה שהקים רבין לאחר נצחון מפלגת העבודה פעלה נמרצות לקדם את "עשיית השלום", כדבריו. על-אף הסתייגותו מהארגון לשחרור פלסטין (אש"ף), לאחר שנואש מהתקדמות בשיחות הדו-צדדיות עם הפלסטינאים שהתנהלו בוושינגטון מאז ועידת מדריד, לא התנגד רבין לשיחות אוסלו. ב-13 בספטמבר 1993 חתם בוושינגטון על הצהרת העקרונות עם אש"ף ולחץ את ידו של יאסר ערפאת. רבין חתם גם על הסכם השלום עם ירדן באוקטובר 1994, והביע נכונות לנסיגה ישראלית מרמת-הגולן תמורת שלום מלא עם סוריה. רבין ופרס, שלאחר שנים של מאבקי כוח הגיעו למודוס ויוונדי ביניהם, קיבלו ביחד עם ערפאת את פרס נובל לשלום ב-10 בדצמבר 1994. מדיניות השלום של רבין זיכתה אותו בתואר "בוגד" מטעם הימין הקיצוני, ובאוקטובר 1995 הטילה עליו קבוצה של דתיים קיצונים קללת "פולסא דנורא" שקראה למותו. בתום הפגנה בזכות השלום במוצאי שבת, ה-4 בנובמבר 1995, נרצח רבין בידי מתנקש יהודי - יגאל עמיר. בהלווייתו השתתפו כ-80 ראשי מדינות וראשי ממשלות מכן העולם כולו. רבין היה ידוע בביישנותו מחד גיסא ובהתבטאויותיו הבוטות מאידך גיסא
