דניס-בראון: מבט מבפנים
אני זוכרת כשהייתי קטנה איך הלכתי עם המכשיר. זה לא היה נוח, בגלל הברגים שהיו מתחת לנעל, וההליכה היתה איטית. זה לא פגם בהתפתחות המוטורית שלי, והתחלתי ללכת לפני הגיל שבו האחים הבריאים שלי הלכו. הייתה תחושה של מתיחה בגידים, ותמיד כשהורדתי אותם היתה הקלה. אני זוכרת איך ניסיתי להחזיר את הרגליים למצב ה'עקום' כשהמכשיר היה עלי. אחרי כמה רגעים הפסקתי, כי המכשיר יותר חזק מילדה בת.. אבל אל תדאגו, רוב הזמן לא חשבתי עליו, ולא עשיתי צרות להורים שלי. אני גם ידעתי ש'אימת הניתוח' עומדת מעל ראשי, והסכמתי לכל טיפול כדי שלא אצטרך לעבור ניתוח. היו קטעים של תסכול, ועף על פי כן ולמרות הכל- נוע תנוע!! אל תוותרו לילדים. גם על מעיל כשיורד גשם, וגם על בגדים בכלל אתם לא מוותרים (שזה יותר עיניין של נורמות חברתיות), לכן אין שום סיבה שלצורך רפואי תוותרו לו. אם לא תתיחסו לזה בתור 'עינוי', אלא פשוט בתור פעולה שגרתית הכרחית הוא ילמד לקבל את זה.
אני זוכרת כשהייתי קטנה איך הלכתי עם המכשיר. זה לא היה נוח, בגלל הברגים שהיו מתחת לנעל, וההליכה היתה איטית. זה לא פגם בהתפתחות המוטורית שלי, והתחלתי ללכת לפני הגיל שבו האחים הבריאים שלי הלכו. הייתה תחושה של מתיחה בגידים, ותמיד כשהורדתי אותם היתה הקלה. אני זוכרת איך ניסיתי להחזיר את הרגליים למצב ה'עקום' כשהמכשיר היה עלי. אחרי כמה רגעים הפסקתי, כי המכשיר יותר חזק מילדה בת.. אבל אל תדאגו, רוב הזמן לא חשבתי עליו, ולא עשיתי צרות להורים שלי. אני גם ידעתי ש'אימת הניתוח' עומדת מעל ראשי, והסכמתי לכל טיפול כדי שלא אצטרך לעבור ניתוח. היו קטעים של תסכול, ועף על פי כן ולמרות הכל- נוע תנוע!! אל תוותרו לילדים. גם על מעיל כשיורד גשם, וגם על בגדים בכלל אתם לא מוותרים (שזה יותר עיניין של נורמות חברתיות), לכן אין שום סיבה שלצורך רפואי תוותרו לו. אם לא תתיחסו לזה בתור 'עינוי', אלא פשוט בתור פעולה שגרתית הכרחית הוא ילמד לקבל את זה.
