דני
באותו הבוקר הגעתי לבית הספר והייתי מאושרת. אחד מהבקרים האלו שגורמים לך לחייך ללא סיבה. מרחוק ראיתי אנשים ואף אחד לא צחק. כמה בנות אפילו בכו. אבל לא הסתכלתי. ואז ראיתי את חן שבאה אלי ואמרה לי שאתה מת. לא הבנתי על מה היא מדברת. היא קירבה אותי לדלתות בית הספר ואז ראיתי את מודעות האבל. בכניסה הציבו פינת אבל עם נרות זיכרון ותמונות שלך. אותה הכניסה שפעם היית מתפקע מצחוק או יושב ושר- רק אתה והגיטרה בתוך העולם שלך. כמה זה היה בלתי אפשרי לחשוב שאני לא אראה אותך שוב. כמה זה היה בלתי אפשרי לחשוב שאף אחד לא יראה אותך שוב. באותן השניות שהבנתי שאתה כבר לא איתנו הכל עבר לי בראש- כל הרגעים... הרגשתי שאני נשברת. באו וחיבקו אותי. בכלל לא ידעתי מה קורה מסביבי כי גם אני כמוך הייתי נכנסת למין עולם משלי.. גם אני ידעתי לברוח.. והפעם לא היה לי לאן. המנהל אירגן אסיפה באולם בית הספר ואמר שמשפחת התיכון לאומנויות איבדה אחד מחבריה. ראיתי אנשים שבכלל לא הכירו אותך בוכים. כל כך כעסתי על הצביעות שלהם. ברגע שהן יצאו לבחוץ הם צחקו ואני.. אני רציתי למות. חשבתי עליך עומד שם בתחנת רכבת כל כך יפה ותמים עם המדים והרובה שנשאת עליך רק כי היית חייב. ואז באו היריות. לא יכולה לשאת את המחשבה שאתה ספגת את הכדורים של המחבל הארור הזה. כל הזמן עבר לי בראש איך התמוטטת שם על המדרכה. אלוהים תמיד לוקח את הטובים מוקדם. דני, ההלוויה שלך הייתה הפעם הראשונה שהייתי בהלוויה. באוטובוס שבית ספר אירגן להר הרצל פחדתי. לא ידעתי לקראת מה אני הולכת. הכל היה כל כך שקט. אף אחד לא דיבר. היה כל כך קשה לגרום לרגליים שלי לעלות את המדרגות בדרך לחלקת הקבר שלך. ואז הגענו. ראיתי את החור באדמה. לא הבנתי. עדיין לא עיכלתי. עמדתי מעל הקבר. יכולתי לראות הכל מאוד בבהירות. האנשים החלו להיאסף ולא הפסיקו להגיע. כולם ידעו שאתה מלאך. כולם אהבו אותך. ואז הגיע הארון ושמעתי את הבכי של אחותך. ושל אימא שלך. אתה בתוך הארון הזה, דני.אתה שהיית עוזר לכולם ונשאר בבית הספר עד הלילה בשביל חזרות לתיאטרון והיית מלא חיים. ועכשיו היית בתוך הארון הקר הזה. אפילו הציפורים לא צייצו כשקברו אותך. דני כאתה מתת תדע שאני מתתי איתך. בסוף ההלוויה לא הלכתי לאימא שלך. אף פעם לא ידעתי מה להגיד במקרים כאלה. דני, רציתי לעלות לקבר שלך כל כך הרבה פעמים. לא יכולה לעשות את זה. כל כך רוצה שזה לא היה קורה. דני, אני הייתי מוכנה למות במקומך. אני אף פעם לא אשכח אותך. אני אוהבת אותך.
באותו הבוקר הגעתי לבית הספר והייתי מאושרת. אחד מהבקרים האלו שגורמים לך לחייך ללא סיבה. מרחוק ראיתי אנשים ואף אחד לא צחק. כמה בנות אפילו בכו. אבל לא הסתכלתי. ואז ראיתי את חן שבאה אלי ואמרה לי שאתה מת. לא הבנתי על מה היא מדברת. היא קירבה אותי לדלתות בית הספר ואז ראיתי את מודעות האבל. בכניסה הציבו פינת אבל עם נרות זיכרון ותמונות שלך. אותה הכניסה שפעם היית מתפקע מצחוק או יושב ושר- רק אתה והגיטרה בתוך העולם שלך. כמה זה היה בלתי אפשרי לחשוב שאני לא אראה אותך שוב. כמה זה היה בלתי אפשרי לחשוב שאף אחד לא יראה אותך שוב. באותן השניות שהבנתי שאתה כבר לא איתנו הכל עבר לי בראש- כל הרגעים... הרגשתי שאני נשברת. באו וחיבקו אותי. בכלל לא ידעתי מה קורה מסביבי כי גם אני כמוך הייתי נכנסת למין עולם משלי.. גם אני ידעתי לברוח.. והפעם לא היה לי לאן. המנהל אירגן אסיפה באולם בית הספר ואמר שמשפחת התיכון לאומנויות איבדה אחד מחבריה. ראיתי אנשים שבכלל לא הכירו אותך בוכים. כל כך כעסתי על הצביעות שלהם. ברגע שהן יצאו לבחוץ הם צחקו ואני.. אני רציתי למות. חשבתי עליך עומד שם בתחנת רכבת כל כך יפה ותמים עם המדים והרובה שנשאת עליך רק כי היית חייב. ואז באו היריות. לא יכולה לשאת את המחשבה שאתה ספגת את הכדורים של המחבל הארור הזה. כל הזמן עבר לי בראש איך התמוטטת שם על המדרכה. אלוהים תמיד לוקח את הטובים מוקדם. דני, ההלוויה שלך הייתה הפעם הראשונה שהייתי בהלוויה. באוטובוס שבית ספר אירגן להר הרצל פחדתי. לא ידעתי לקראת מה אני הולכת. הכל היה כל כך שקט. אף אחד לא דיבר. היה כל כך קשה לגרום לרגליים שלי לעלות את המדרגות בדרך לחלקת הקבר שלך. ואז הגענו. ראיתי את החור באדמה. לא הבנתי. עדיין לא עיכלתי. עמדתי מעל הקבר. יכולתי לראות הכל מאוד בבהירות. האנשים החלו להיאסף ולא הפסיקו להגיע. כולם ידעו שאתה מלאך. כולם אהבו אותך. ואז הגיע הארון ושמעתי את הבכי של אחותך. ושל אימא שלך. אתה בתוך הארון הזה, דני.אתה שהיית עוזר לכולם ונשאר בבית הספר עד הלילה בשביל חזרות לתיאטרון והיית מלא חיים. ועכשיו היית בתוך הארון הקר הזה. אפילו הציפורים לא צייצו כשקברו אותך. דני כאתה מתת תדע שאני מתתי איתך. בסוף ההלוויה לא הלכתי לאימא שלך. אף פעם לא ידעתי מה להגיד במקרים כאלה. דני, רציתי לעלות לקבר שלך כל כך הרבה פעמים. לא יכולה לעשות את זה. כל כך רוצה שזה לא היה קורה. דני, אני הייתי מוכנה למות במקומך. אני אף פעם לא אשכח אותך. אני אוהבת אותך.