פרק א (חלק א)
הם באו ללא התראה, כמו גל אל חוף- סוחפים את העבר, וצבעו את הליל באש ודם.
אני זוכרת את אותו לילה, את האפלה.
לא היה זמן להתארגן, הם לא בררו: גברים, נשים, ילדים: כל מי שהיה בעל הדם הקדום נהרג. לראשונה מאז ימי העולם הקדום הם זימנו את הכח לשם קרב – כוחות עתיקים רבים שוחררו בלילה ההוא: הפילי שזרו שירה וכישוף, העירו את האדמה מרבצה והורידו על האדמה גשמי להבה וקרח. אך האויב היה מוכן, נע כצל, מוגן. ראיתי אותם משתנים, מזמנים את הכח אל עצמם, מביאים על עצמם את מותם בהפירם את החוקים, אל הם היו נואשים להאבק בקסאיין, אפילו אם זה יביא למותם. אני זוכרת איך אני והרין ליוינו את ייד אל האוייב אני זוכרת אותו מנסה לעצור אותם, ונהרג בדבריו. המשכתי להביט, גופי ונשמתי מנותקים. מוחי עדיין ראה את הכול, עדיין הבין, צעק פקודות, ניסה לתפוס פיקוד אבל ליבי עצר, משותק.
העולם נדם, פורק לרסיסים. ראיתי אותו נופל, עיניו האפורות עדיין מלאות חיים, פניו אפילו לא החליפו הבעה. טיפת דם עפה לה הצידה, בלי אפילו לתמוה האם היא שייכת למישהו, חופשיה סוף סוף היא מימשה את חירותה. הטיפה הפכה לזרזיף, והדם זרם, ללא מעצור. הפנים נשארו קפואות באותה ארשה, אבל היו אלה העיניים שריתקו אותי. הם הראו תמיהה. כיצד הם יכלו לבגוד בהם? למה מישהו ירצה לשחור להם רע? הם לא פגעו בהם. הם הראו בגידה: הוא היה ראש לעמו, ראשון בין שווים. הוא הלך לעצור את הקרב, ואף כי ציפה שייפגע הוא לא חשב שהוא ייהרג. לבסוף, אך כפסע מן כך שהם כבו, הם הראו אימה, הוא ידע מה הולך לקרות, בכח ובידע שיש רק לאנשים שעומדים כפסע מן המוות.
הוא ידע שהוא רק הראשון, עמו יהיה הבא בתור.
מראה גופתו, עיניו האפורות שיותר לא זרחו ככוכבים אלא רק ננעצו בפליאה במי שדקר אותו, אפילו מבלי לשים לב אליו הממו אותי. אני זוכרת איך נגררתי הרחק משדה הקרב, בעודי עדיין לא מסוגלת להבין, משותקת. לו רק... "
פונדק דרך הצפון, עיר הצומת, היבשת המערבית.
ג'סירה התעוררה, שטופת זיעה מהמכות הקצובות בדלת. לקח לה רגע להיזכר איפה היא. הם הגיעו עם הלהקה הנוכחית לעיר הצומת- שזכתה לשמה המקורי בגלל ששכנה על צומת הדרכים בין ליאטיר בצפון, קאבדה בדרום, נמלי ערי החוף במזרח, אורלון במערב, ובעבר היתה גם דרך שהובילה דרך הרי הערפל אל לוקסור, שהיתה כעת רק עיי חורבות. מבט אל החלון בפונדק אמר לה שכבר חושך, מה שאומר שלא נותר הרבה זמן עד ההופעה שלהם. ובהחלט הסביר את הדפיקות בדלת.
היא הסתערה לעבר הדלת ופתחה אותה לרווחה, "מה?" נהמה כלפי הדמות הגבוהה בדלת. היא לא היתה במצב רוח טוב כעת, עד שהיא האמינה שהיא התגברה על הזכרונות, הם מצאו אותה שוב, בחלומות. "תורין עצבני שם למטה, הוא רוצה, בציטוט מדויק "שהמנה העיקרית כבר תתעורר, ותעיף את הרגליים שלה למטה" "אלגיז מסר לה בקול יבש אבל נאבק בעצמו כדי לו לחייך. גם הוא וגם תורין ידעו שהוא היחיד שיכול לנסות להעיר את ג'סירה בלי להסתכן בפגיעה כלשהי, לטווח ארוך.
ג'סירה התמתחה, מרגישה כל עצם בגופה מתפקקת. "תמסור לו שאני מתלבשת ויורדת למטה. יש לו דרישות מיוחדות?" אלגיז הרהר לרגע, "שנופיע הערב?" הוא הדגיש את המילה האחרונה. "אל תנסה להתחכם טוב?" היא חייכה, הוא בין היחידים, למען האמת היחיד, שהיה יכול להפיג את ענני הסערה בראשה, ולו לרגע. "נסה למשוך קצת זמן טוב? תתחיל לנגן להם משהו, ואצטרף אליך, הערב" היא הדגישה את המילה האחרונה שלה, מחייכת. אלגיז הנהן ופנה למדרגות שירדו לקומה הראשונה של הפונדק. ידו כבר התחילה להוציא את החליל שהיה תלוי בנרתיק על גבו.
ג'סירה הסתובבה וסגרה את הדלת, נאנחת. היא היתה מוכנה לתת הכול כדי לא להופיע. אבל אם היא תעשה את זה תורין פשוט יעיף אותה מהלהקה שלו. זו היתה הדרך הבטוחה ביותר בשבילם לנוע ממקום למקום. ולצערה גם אם היא לא רוצה, היא התחייבה להופעה הזאת. היא ניגבה בעזרת מטלית את הזיעה מפניה, והתחילה להתכונןץ אחרי מספר דקות היא היתה מוכנה.
היא היתה לבושה בשמלת סרטים בגווני אדום כתום, שכל אחד נתפר מעל השני במיומנות כה גבוהה, כך שבתנועה הם יראו כמו להבה רוקדת, עגילי צור מלוטשים, ושערה הבוער- ההגדרה היחידה שניתן היה לתת לגוון הכתום שהיה לשער שלה, סימן למתת למי שידע מה עליו לחפש. עורה היה שזוף, ועיניה הירוקות השלימו את הופעתה המהפנטת.
היא נתנה מבט אחרון במראת הארד שלה ואיצאה מחדרה. מרחוק היא הצליחה לשמוע את הנגינה של אלגיז. כרגע הוא ניגן את "המזמור לטיפה המרה" שיר כה מזעזע עד שהיא הסמיקה רק מהמחשבה, במיוחד על השורה "אמעד בצעדי, באשר תפנה דרכי, אל ביתי או ביתך?, הטיפה (הגבירה) נאוות ליבי", אבל נראה שהקהל אהב את השיר, גם אם הוא קושי הצליח לשיר את המילים. היא נדה לעצמה. מול הקהל הזה תורין רוצה שתופיע? הם לא יידעו להבדיל בין רקדנית להבה לרקדנית רגילה, למעשה היא לא היתה בטוחה שהם יצליחו לזהות אפילו רקדנית, אלא הם פשוט ימחאו כפיים לכל מה שיעמוד מולם. היא פנתה למדרגות לקומה התחתונה. למטה היה שומם, כמובן מלבד תורין שהפנים שלו היו בגוון עגבניה בשלה. הוא התנשף כלכך עד שהיא התלבטה האם הוא עכשיו יתפוס את ליבו ויתמוטט, היא חסכה ממנו את הטרחה, ופנתה במהירות לכיוון הבמה בחדר האוכל מבלי לעצור לדבר איתו. היא עצרה לפני שנכנסה, נותנת לאלגיז לראות אותה לפני שנכנסה.
אלגיז הבין את הרמז. הוא לא עצר את המנגינה הנוכחית שלו, אלא הסיט אותה בעדינות לטווחים אחרים, לא מוכרים. במהרה הנגינה הפכה לנעימה לא מוכרת, מרטיטה, מרגשת, אבל איש לאחר מכן לא יכל להיזכר מהי. כמו חלום טוב שנגוז, משאיר אחריו רק הרגשה טובה. ברגע הזה היא התקדמה לבמה, והתחילה לרקוד
בתחילה הריקוד היה לא יותר מסחרור, צד לצד, תנועותיה מדויקות, כל תנועה מתבצעת יחד עם הנגינה, ולא רגע לפני. אלגיז התחיל להגביר את קצב הנגינה שלו, והיא את הריקוד, עד שהיא הגיע למצב בו הסרטים הטשטשו והפכו ללהבה, ברגע הזה התחילה ההופעה האמיתית.
אלגיז כבר עבר למנגינה מהירה, פראית – סגנון קאבדי היא חשבה לעצמה בעודה נותנת לגופה להסתגל לקצב. היא לקחה נשימה עמוקה, וקראה לאש.
הקהל התנשם כשפתאום הופיע מסביב לרקדנית בבמה להבות שליוו אותה, בהתחלה היא נתנה ללהבות להישאר עימה, ואז היא שחררה אותם. חלק ממנה היה צריך לשמור על ריכוז בלהבות, למעשה בכל להבה בנפרד, וחלק אחר במוחה דאג שהיא לא תמעד בריקוד. למזלה הנגינה נתנה לה כח, המתת של אלגיז – העצמת החיים, השתקפות של מיומנות החיים, נתנה לו יכולת להעניק כח באמצעות הנגינה. המתת שלה לעומת זאת נתנה לה את יכולת הלהבה, היא יכלה לזמן להבות כרצונה, אך כל היסודות מלבד יסוד החיים שאבו את הכח מהאדם שזימן אותם. למעשה היא היתה קורסת בשלב הזה לולא הנגינה. אנשים שלא היו בעלי מתת הגוף שלהם לא ידע מה לעשות עם עודף כח, בעודו מעמיס על החושים הוא יצר את הקהל המושלם: קשוב, נעים, שקט.
היא התחילה לקפוץ בין הלהבות, היא גרמה להם להיות מכשולים באוויר ועל רצפת העץ, ובצורות וגדלים שונים. היא לא דאגה שהרצפה תיפגע, הלהבות שזימנה היו אשליות- אש עם מעט מאוד כח – למעשה אור. היא לא רצתה שיחשדו בהם שהם נגועים בקללה. מעט מאוד מחוץ לקאבדה ולאורלון היו בעד בעלי המתת בימים הללו, ואפילו הבודדים שנולדו עם היכולות מסרו את עצמם לקסאיין. הדרך הבטוחה ביותר בשבילם היתה לנדוד כל הזמן. למיטב ידיעתה רק בודדים מלבד בעלי מתת האש יכולו לחוש בזרמי החיים, אם כי על פי החוק הראשון היא לא יכלה להיות בטוחה. המתת מוכתמת: על פי האגדה זהו המשפט שאמר הגואל לאדו- אדון הלהב, התלמיד הראשון. מה הפירוש שלו? הסברה טענה, וכך היתה המציאות: המתת לא היתה בלעדית ליסוד. היסודות: אדמה, אויר, אש, מים וחיים היו רק דרך לסווג את הכוחות. בעלי מתת החיים יכלו לרוב להרגיש את זרימת החיים בדומה לבעלי מתת האש. אם כי למיטב ידיעתה לא היו לקסאיין אנשים בעלי מתת החיים, אך לגבי רוח, היא ידעה בוודאות שיש. הזכרונות שלו מהלילה ההוא לא פגו. היא לא ראתה מעולם בעלי מתת לרוח שלא ממוצא קסאייני. היא פגשה אמנם פעם מישהי קאבדית שטענה שהיא יכולה לשלוט ברוח, בעודה מסחררת את החולות במדבריות קאבדה. למעשה היה לה רק שליטה מועטת בחול, היבט של מתת האדמה, וגם זה עם חולות חמים. מתת חלשה מאוד
עכשיו הגיעה ההופעה לשיא. היא עצרה, שמלתה עדיין נעה, מייצרת דמות להבה. היא יכלה לשלוט בצורת איבוד הכח מגופה, אך היא לא יכלה לייצר תנועה בחפצים, היא לא שלטה במים, הכח שגופה צרך להמשיך את אשליית תזוזת הסרטים היה ענקי. למרות הנגינה היא הרגישה עייפות מתחילה לבצבץ. היא התרכזה לרגע ואז זימנה שוב את הכח.
