דעתי המשתנה ללא הפסק על האלבום
האמת, רציתי מזמן כבר לכתוב פוסט (ארוך - אני לא יכול אחרת), על האלבום החדש, אבל אני מגלה שזאת מלאכה קשה. לכן לא אעשה זאת היום, אבל כמה דברים בכל אופן. בראש ובראשונה, אני חייב להסכים שזה אחד מהאלבומים המורכבים ביותר של מיידן. בהאזנה ראשונה, הרגשתי מוזר. לא הבנתי אם אני אוהב את זה או לא. אני לא רגיל לזה באלבומים של מיידן. אפילו ב- visual, היו כמה שירים שהתחברתי אליהם מייד. פה לא. זה הצריך מספר רב של האזנות חוזרות (נכון להיום המונה השמעות שיש לי על המחשב הנייד כבר מראה הרבה מעבר ל- 100האזנות לאלבום הזה - וזה רק על המחשב הנייד, לא כולל בית וברכב). למרות כל האזנות הללו, עד היום לא מצאתי את אפקט ה- WOW. את השיר שבאמת יגרום לי לצמרמורת. את הקטע האקסטרומנטלי שיגרום לי לעור ברווז. אבל יש פה בהחלט כמה שירים טובים עד מעולים, רק שהדיעה שלי קצת משתנה. בהאזנה ראשונה, אהבתי מאוד את Pilgrim. כמו כן, אהבתי את ה- Statement של מיידן בשיר הראשון - different worlds... משהו כמו אנחנו כאן... חזרנו. בהאזנות נוספות, ממש ממש מצא חן בעיני For the greater good of god. עד עכשיו אני בטוח ומשוכנע שזה השיר המוצלח ביותר באלבום, ובהחלט אחד מאלה שיכנס לקלאסיקות של מיידן. את בנג'ימין בריג שרבים ממכם אוהבים לשנוא, אני דווקא מאוד אוהב. יש לי ד'גה וו מסויים של Clairvoyent. אולי זה המשפט I see things, things i don't wanna see. גם הקטע האקסטורמטלי ממש מרומם רוח, ולמרות שזה אולי לא השיר הראשון שהייתי בוחר לקליפ או לסינגל, אני מאוד מתחבר אליו (גם בניגון וגם בטקסט). את the legacy ממש ממש לא אהבתי בשמיעה ראשונה (או שניה או שלישית). אפילו הבעתי מחאתי עליו בגלוי והכתרתי אותו כבר כשיר החלש ביותר באלבום. טעיתי. מדובר בשיר מצויין. הגם שהפתיחה שלו חלשה, או אולי עלי לאמר ארוכה מדי, הוא מתפתח לשיר מצויין. הדרן נהדר לאלבום (ולתקופה). Lord of light היה ונשאר השיר החלש ביותר באלבום... מצטער חברה, אני מדלג עליו כמעט בכל שמיעה. out of the shadows כנל, שיר שהייתי מאוד פרווה אליו, והיום אני שוב מוצא את עצמי מדלג עליו. את 03 Brighter Than a Thousand Suns - חרשתי הרבה מאוד. יש בו משהו, שמזכיר את מיידן של פעם, אבל השיר פשוט לא עובר אצלי. אולי האורך שלו אולי ה- say שלו (אני דווקא בעד נשק גרעיני למטרת מאזן אימה) והשטיקים הרגילים (e=MC^2, אזכרורו של אבי הפצצה רוברט אופנהיימר), אלא עובד. אני לא אוהב את השיר הזה, ולמרות שאני חזור ומנסה לתת לו צאנס (כי כבר גיליתי שרושם ראשוני באלבום הזה לא מייצג), אני מבין שכנראה הוא לא מהחזקים ביותר שלהם. למה אחרים אוהבים אותו פה? נשגב מבינתי. The longest day - הוא שיר מאוד ממוצע לטעמי. ארוך, אבל יש בו אלמנטים מיידנים מוכרים רבים, ואולי לכן רבים מכם לא אהבו אותו... הוא לא מחדש הרבה, באלבום שכולו חדשנות. אני בהחלט מוצא את עצמי מדלג עליו לפעמים, אבל רק לפעמים. 02 These Colours Don't Run - הוא שיר מצויין. לא ממש התחברתי אליו בהאזנה ראשונה, אבל איפשהו בהאזנה שלישית רביעית מצאתי את עצמי כבר מזמר ברחבי משרדי את for the memories, for the money .... השיר הזה כבש אותי ואני לא ממש יכול להצביע מדוע, אבל הוא כבש. האלבום עצמו מזכיר לי מאוד את X-Factor. אלבום אפל, מלחמתי, חדשני לעומת קודמיו. אני בהחלט חושב שהפרוייקט הבא של מיידן צריך להיות גרסא דיקינסונית של X- Factor. אני רק יכול לדמיין לעצמי את ברוס ואדריאן מרוממים את האלבום הזה. זה יהיה המשך מצויין לA matter of life and death. הרוחב הקונספטואלי שהאלבום הזה מעניק, הוא רחב. האלבום הוא עשיר, ערוך היטב, ואפילו סדר השירים מסתדר לי. אבל חזר באז. חסר wow effect. חסר את הלהיט שאני אזמר עוד שנים (אולי רק greater good of god), אבל גם שם חסר לי איזה WOW אפקט בקטע האקסרטרומנטלי. חסר לאלבום פיק, למרות שכשלם, הוא אלבום ממש ממש טוב. יום יבוא ואגרד אותו יחסית לאחרים. הוא בהחלט יהיה גבוה במיקומו. יש לי הרבה מה להגיד על כל שיר, ואולי באמת אגרום לכם לסבול ואכתוב את זה מתישהו (-: אבל, בנתיים זה מה שאני יכול לחשוב עליו.
האמת, רציתי מזמן כבר לכתוב פוסט (ארוך - אני לא יכול אחרת), על האלבום החדש, אבל אני מגלה שזאת מלאכה קשה. לכן לא אעשה זאת היום, אבל כמה דברים בכל אופן. בראש ובראשונה, אני חייב להסכים שזה אחד מהאלבומים המורכבים ביותר של מיידן. בהאזנה ראשונה, הרגשתי מוזר. לא הבנתי אם אני אוהב את זה או לא. אני לא רגיל לזה באלבומים של מיידן. אפילו ב- visual, היו כמה שירים שהתחברתי אליהם מייד. פה לא. זה הצריך מספר רב של האזנות חוזרות (נכון להיום המונה השמעות שיש לי על המחשב הנייד כבר מראה הרבה מעבר ל- 100האזנות לאלבום הזה - וזה רק על המחשב הנייד, לא כולל בית וברכב). למרות כל האזנות הללו, עד היום לא מצאתי את אפקט ה- WOW. את השיר שבאמת יגרום לי לצמרמורת. את הקטע האקסטרומנטלי שיגרום לי לעור ברווז. אבל יש פה בהחלט כמה שירים טובים עד מעולים, רק שהדיעה שלי קצת משתנה. בהאזנה ראשונה, אהבתי מאוד את Pilgrim. כמו כן, אהבתי את ה- Statement של מיידן בשיר הראשון - different worlds... משהו כמו אנחנו כאן... חזרנו. בהאזנות נוספות, ממש ממש מצא חן בעיני For the greater good of god. עד עכשיו אני בטוח ומשוכנע שזה השיר המוצלח ביותר באלבום, ובהחלט אחד מאלה שיכנס לקלאסיקות של מיידן. את בנג'ימין בריג שרבים ממכם אוהבים לשנוא, אני דווקא מאוד אוהב. יש לי ד'גה וו מסויים של Clairvoyent. אולי זה המשפט I see things, things i don't wanna see. גם הקטע האקסטורמטלי ממש מרומם רוח, ולמרות שזה אולי לא השיר הראשון שהייתי בוחר לקליפ או לסינגל, אני מאוד מתחבר אליו (גם בניגון וגם בטקסט). את the legacy ממש ממש לא אהבתי בשמיעה ראשונה (או שניה או שלישית). אפילו הבעתי מחאתי עליו בגלוי והכתרתי אותו כבר כשיר החלש ביותר באלבום. טעיתי. מדובר בשיר מצויין. הגם שהפתיחה שלו חלשה, או אולי עלי לאמר ארוכה מדי, הוא מתפתח לשיר מצויין. הדרן נהדר לאלבום (ולתקופה). Lord of light היה ונשאר השיר החלש ביותר באלבום... מצטער חברה, אני מדלג עליו כמעט בכל שמיעה. out of the shadows כנל, שיר שהייתי מאוד פרווה אליו, והיום אני שוב מוצא את עצמי מדלג עליו. את 03 Brighter Than a Thousand Suns - חרשתי הרבה מאוד. יש בו משהו, שמזכיר את מיידן של פעם, אבל השיר פשוט לא עובר אצלי. אולי האורך שלו אולי ה- say שלו (אני דווקא בעד נשק גרעיני למטרת מאזן אימה) והשטיקים הרגילים (e=MC^2, אזכרורו של אבי הפצצה רוברט אופנהיימר), אלא עובד. אני לא אוהב את השיר הזה, ולמרות שאני חזור ומנסה לתת לו צאנס (כי כבר גיליתי שרושם ראשוני באלבום הזה לא מייצג), אני מבין שכנראה הוא לא מהחזקים ביותר שלהם. למה אחרים אוהבים אותו פה? נשגב מבינתי. The longest day - הוא שיר מאוד ממוצע לטעמי. ארוך, אבל יש בו אלמנטים מיידנים מוכרים רבים, ואולי לכן רבים מכם לא אהבו אותו... הוא לא מחדש הרבה, באלבום שכולו חדשנות. אני בהחלט מוצא את עצמי מדלג עליו לפעמים, אבל רק לפעמים. 02 These Colours Don't Run - הוא שיר מצויין. לא ממש התחברתי אליו בהאזנה ראשונה, אבל איפשהו בהאזנה שלישית רביעית מצאתי את עצמי כבר מזמר ברחבי משרדי את for the memories, for the money .... השיר הזה כבש אותי ואני לא ממש יכול להצביע מדוע, אבל הוא כבש. האלבום עצמו מזכיר לי מאוד את X-Factor. אלבום אפל, מלחמתי, חדשני לעומת קודמיו. אני בהחלט חושב שהפרוייקט הבא של מיידן צריך להיות גרסא דיקינסונית של X- Factor. אני רק יכול לדמיין לעצמי את ברוס ואדריאן מרוממים את האלבום הזה. זה יהיה המשך מצויין לA matter of life and death. הרוחב הקונספטואלי שהאלבום הזה מעניק, הוא רחב. האלבום הוא עשיר, ערוך היטב, ואפילו סדר השירים מסתדר לי. אבל חזר באז. חסר wow effect. חסר את הלהיט שאני אזמר עוד שנים (אולי רק greater good of god), אבל גם שם חסר לי איזה WOW אפקט בקטע האקסרטרומנטלי. חסר לאלבום פיק, למרות שכשלם, הוא אלבום ממש ממש טוב. יום יבוא ואגרד אותו יחסית לאחרים. הוא בהחלט יהיה גבוה במיקומו. יש לי הרבה מה להגיד על כל שיר, ואולי באמת אגרום לכם לסבול ואכתוב את זה מתישהו (-: אבל, בנתיים זה מה שאני יכול לחשוב עליו.
