"דף קשר" (סיפור קצרצר)
דף קשר הקטע הכי קשה זה השניות הראשונות. עוצמים את העיניים חזק, חזק ולוקחים מספר נשימות עמוקות. העיקר זה להיזכר שזו לא הפעם הראשונה, זה כבר היה, זה שיגרה. אין שום סיבה שהלב יפעם כמו משוגע והראות יצטרכו לפעול כפול כדי לשאוף את האוויר הנחוץ. זה שיגרה, שיגרה, להירגע, לנשום. ואז, כאשר סוף, סוף מספיק רגועים כדי לחשוב בבהירות רצים לטלפון, או מה שהרבה יותר מקובל לפלאפון ומתחילים את סבב הטלפונים הקבוע, השגרתי. הנה, שיגרה, איזה מילה טובה , מרגיעה. רינה, "המנוי אינו זמין כעת, אנא.." דוד, "המספר אינו מחובר, אנא נסו..." מישהו, לפחות מישהו חייב לענות, האוטובוס היה מלא חיילים, לא יתכן שאיש לא עונה. זה היה רע...זה היה טוב. אבל הלואי שמישהו יענה! רחל, הפלאפון מגיב בסדרת צפצופים מהירים כאות לכך שהמנוי בצד השני ללא קליטה. עמיחי... השתהתי שניה. אלוהים עד כמה ששנאתי את הבחור הזה בבית הספר! עם הקנטורים והירידות הנצחיים שלו. הילד הכי חתיך בכיתה וכמובן עם אגו המנופח בהתאם. אולי לדלג על מספרו? רק הפעם? לפתע הרגשתי נקיפות מצפון. הייתי מודעת לעצמי מספיק כדי להודות שהסיבה למה שיחסו כו פגע בי הייתה שהייתי דלוקה עליו מאז כיתה י´. אפילו ייחלתי מספר פעמים שימות, במיוחד כאשר ההשפלות שלו היו אכזריות במיוחד, ולצעירים בתיכון יש כשרון מיוחד לזה. נקיפות המצפון נעשו חזקות יותר והעברתי את העיניים על דף הקשר שנח מולי. לא, אני יתקשר בכל מקרה. ככל שידעתי הייתי היחידה מכל הכיתה שעשתה את סבב הטלפונים הזה אחרי כל פיגוע. זו אחריותי. חוץ מזה, מה הסיכוי שהוא בכלל היה באוטבוס ההוא? חייגתי את מספרו. הוא תמיד התנהג כאילו אני אויר, בפעמים שלא צחק או ירד עלי לעיני כל. הוא בטח לא יזהה את קולי ואם אני לא יזדהה אולי אני אפילו יקבל ממנו יחס אנושי לשם שינוי. הצפצופים בשפופרת היו בקצב של חיוג רגיל, כלומר המכשיר שלו לא היה מנותק או לא זמין, אבל הוא גם לא ענה והנחישות שלי פחתה עם כל צפצוף. "הלו? הלו?" קולו המוכר נישמע כאשר כבר עמדתי לנתק. נו, מפגרת, הפצרתי בעצמי, תעני כבר! תגידי משהו! "הלו! תקשיב בן אדם! אני לא יודע מי אתה אבל אם כבר צלצלת תהיה לפחות מספיק גבר לענות!" לשוני נדבקה לחכי באופן סופי. עם "הלו" עוד יכולתי להתמודד. מילה קצרה ולא מזיקה, אבל לשמוע שוב את ההקנטות שלו כבר היה יותר מדי בשבילי. ובינתיים עמיחי המשיך ברצף הגידופים שכו הצטיין בהם. "בן אדם זה לא מצחיק!" הוא צעק. "הפלאפון שאתה מתקשר ממנו שיך לידידה שלי ולא אני ולא שאר חבריה ישמחו מזה שאתה מתקשר ממנו! זה לא מצחיק! מספיק כואב שאיבדנו אותה, אנחנו ממש לא צריכים את הצלצולים שלך מהפלאפון הגנוב, ועוד מיד אחרי פיגוע!" בהלם שקט הרחקתי את הפלאפון מאוזני והתבוננתי בו כמה שניות, שמה הפך למכשיר של מישהי אחרת בזמן שלא הסתכלתי. לא, זה עדיין היה הסלקלום שלי. שום דבר ממה שהוא אמר לא נישמע לי הגיוני. מה הספיק להשתנות בזמן שאני הרצתי טלפונים? ואיך יתכן שלעמיחי יש את המספר שלי בשיחה מזוהה? "עמי?" הכרחתי את עצמי להגיד. הוא השתתק בבת אחת ואז אחרי שנית דממה סיננן. "זה לא מצחיק" אבל זה היה כן! הבחור שחשבתי ששונא אותי בדם, מחזיק את מספר הפלאפון שלי אצלו! ובנוסף להכל מזהה את קולי! "עמי, איפה אתה?" שאלתי. מתחילה סוף, סוף להאמין. "בצומת מירון" הוא שתק מתלבט עם להמשיך ואני יכולתי לשמוע צעקות עמומות ברקע. "היה פו פיגוע" המשיך לבסוף "אני בסדר, פשוט מרגיש קצת מטושטש אז התיישבתי בצד כדי לא להפריע" חייכתי, נזכרת איך אני הלכתי לשבת בצד במצב דומה. מי התקשר אלי אז? סבתא סוניה , נידמה לי. "זו באמת את?" שאל פתאום ובקולו נישמע תיקווה כימת נואשת "איך זה יתכן? איפה היית שנתיים?" לקחתי את מפתחות האוטו מהמדף על יד הדלת. "אני מבטיחה לספר לך הכל" נשבעתי "תישאר איפה שאתה, אני בא לאסוף אותך" "יש פקקים" הוא הזהיר, ואז הוסיף במהירות "אני כול כך שמח שאת חייה!" החיוך על פני הלך והתרחב. "אובכן....המצב הוא קצת הפוך" עניתי וניתקתי את המכשיר. עדיף שאני יסביר לו הכל פנים מול פנים. אולי הכל עוד יצא על הצד הטוב ביותר בסוף, אמרתי לעצמי ומיהרתי לאסוף את עמי.
דף קשר הקטע הכי קשה זה השניות הראשונות. עוצמים את העיניים חזק, חזק ולוקחים מספר נשימות עמוקות. העיקר זה להיזכר שזו לא הפעם הראשונה, זה כבר היה, זה שיגרה. אין שום סיבה שהלב יפעם כמו משוגע והראות יצטרכו לפעול כפול כדי לשאוף את האוויר הנחוץ. זה שיגרה, שיגרה, להירגע, לנשום. ואז, כאשר סוף, סוף מספיק רגועים כדי לחשוב בבהירות רצים לטלפון, או מה שהרבה יותר מקובל לפלאפון ומתחילים את סבב הטלפונים הקבוע, השגרתי. הנה, שיגרה, איזה מילה טובה , מרגיעה. רינה, "המנוי אינו זמין כעת, אנא.." דוד, "המספר אינו מחובר, אנא נסו..." מישהו, לפחות מישהו חייב לענות, האוטובוס היה מלא חיילים, לא יתכן שאיש לא עונה. זה היה רע...זה היה טוב. אבל הלואי שמישהו יענה! רחל, הפלאפון מגיב בסדרת צפצופים מהירים כאות לכך שהמנוי בצד השני ללא קליטה. עמיחי... השתהתי שניה. אלוהים עד כמה ששנאתי את הבחור הזה בבית הספר! עם הקנטורים והירידות הנצחיים שלו. הילד הכי חתיך בכיתה וכמובן עם אגו המנופח בהתאם. אולי לדלג על מספרו? רק הפעם? לפתע הרגשתי נקיפות מצפון. הייתי מודעת לעצמי מספיק כדי להודות שהסיבה למה שיחסו כו פגע בי הייתה שהייתי דלוקה עליו מאז כיתה י´. אפילו ייחלתי מספר פעמים שימות, במיוחד כאשר ההשפלות שלו היו אכזריות במיוחד, ולצעירים בתיכון יש כשרון מיוחד לזה. נקיפות המצפון נעשו חזקות יותר והעברתי את העיניים על דף הקשר שנח מולי. לא, אני יתקשר בכל מקרה. ככל שידעתי הייתי היחידה מכל הכיתה שעשתה את סבב הטלפונים הזה אחרי כל פיגוע. זו אחריותי. חוץ מזה, מה הסיכוי שהוא בכלל היה באוטבוס ההוא? חייגתי את מספרו. הוא תמיד התנהג כאילו אני אויר, בפעמים שלא צחק או ירד עלי לעיני כל. הוא בטח לא יזהה את קולי ואם אני לא יזדהה אולי אני אפילו יקבל ממנו יחס אנושי לשם שינוי. הצפצופים בשפופרת היו בקצב של חיוג רגיל, כלומר המכשיר שלו לא היה מנותק או לא זמין, אבל הוא גם לא ענה והנחישות שלי פחתה עם כל צפצוף. "הלו? הלו?" קולו המוכר נישמע כאשר כבר עמדתי לנתק. נו, מפגרת, הפצרתי בעצמי, תעני כבר! תגידי משהו! "הלו! תקשיב בן אדם! אני לא יודע מי אתה אבל אם כבר צלצלת תהיה לפחות מספיק גבר לענות!" לשוני נדבקה לחכי באופן סופי. עם "הלו" עוד יכולתי להתמודד. מילה קצרה ולא מזיקה, אבל לשמוע שוב את ההקנטות שלו כבר היה יותר מדי בשבילי. ובינתיים עמיחי המשיך ברצף הגידופים שכו הצטיין בהם. "בן אדם זה לא מצחיק!" הוא צעק. "הפלאפון שאתה מתקשר ממנו שיך לידידה שלי ולא אני ולא שאר חבריה ישמחו מזה שאתה מתקשר ממנו! זה לא מצחיק! מספיק כואב שאיבדנו אותה, אנחנו ממש לא צריכים את הצלצולים שלך מהפלאפון הגנוב, ועוד מיד אחרי פיגוע!" בהלם שקט הרחקתי את הפלאפון מאוזני והתבוננתי בו כמה שניות, שמה הפך למכשיר של מישהי אחרת בזמן שלא הסתכלתי. לא, זה עדיין היה הסלקלום שלי. שום דבר ממה שהוא אמר לא נישמע לי הגיוני. מה הספיק להשתנות בזמן שאני הרצתי טלפונים? ואיך יתכן שלעמיחי יש את המספר שלי בשיחה מזוהה? "עמי?" הכרחתי את עצמי להגיד. הוא השתתק בבת אחת ואז אחרי שנית דממה סיננן. "זה לא מצחיק" אבל זה היה כן! הבחור שחשבתי ששונא אותי בדם, מחזיק את מספר הפלאפון שלי אצלו! ובנוסף להכל מזהה את קולי! "עמי, איפה אתה?" שאלתי. מתחילה סוף, סוף להאמין. "בצומת מירון" הוא שתק מתלבט עם להמשיך ואני יכולתי לשמוע צעקות עמומות ברקע. "היה פו פיגוע" המשיך לבסוף "אני בסדר, פשוט מרגיש קצת מטושטש אז התיישבתי בצד כדי לא להפריע" חייכתי, נזכרת איך אני הלכתי לשבת בצד במצב דומה. מי התקשר אלי אז? סבתא סוניה , נידמה לי. "זו באמת את?" שאל פתאום ובקולו נישמע תיקווה כימת נואשת "איך זה יתכן? איפה היית שנתיים?" לקחתי את מפתחות האוטו מהמדף על יד הדלת. "אני מבטיחה לספר לך הכל" נשבעתי "תישאר איפה שאתה, אני בא לאסוף אותך" "יש פקקים" הוא הזהיר, ואז הוסיף במהירות "אני כול כך שמח שאת חייה!" החיוך על פני הלך והתרחב. "אובכן....המצב הוא קצת הפוך" עניתי וניתקתי את המכשיר. עדיף שאני יסביר לו הכל פנים מול פנים. אולי הכל עוד יצא על הצד הטוב ביותר בסוף, אמרתי לעצמי ומיהרתי לאסוף את עמי.
. אנשים! תגובות 
