העניין הוא לא לשתוק
אלא לשים לב.
אני גם למשל מכיר את המושגים האלה שיש רק את הרגע הזה. אני גם מבין על מה הם מדברים, אבל אני לא אשתמש בזה, כי זו שפה מאד ספרותית למשהו שאני לא צריך במציאות היומיומית שלי.
מי בכלל חושב שיש רק את הרגע הזה, או שאני זה לא המחשבות, כשהוא נמצא בסיטואציה שמשהו לא הולך לפי התכנית.
ופה האמת היא לא לרוץ למשפטי חיזוק או סרטונים של אושו כדי לצאת מהטריגר מהר כי תכננתי להיות מואר היום, וכי אין אני ואין אותם, ועכשיו פתאום זה כואב.
אלא להרגיש את הכאב באמת. בלי שום כלי עזר. ממש להיות ערום אל מול חוסר האונים והבושה אפילו מזה שנכשלתי להיות מי שרציתי להיות (מואר, רגוע, מבין, מכיל וכד).
לתת לכל מה שקורה לדבר, בלי אג'נדות. בלי "הנה, הזה והזה אמר שהוא לא מרגיש ככה".
הם לא מעניינים. העולם לא מעניין. זה אני והכואב שלי עכשיו, וזה מה שמאפשר ללמוד את מה שאנחנו צריכים - רק שהפעם בלי הרעשי רקע של כל השאר.